הפתעה

אנשים הולכים.
לא מסתכלים לצדדים.
שקועים בעצמם.
בסיבת המצאותם ברחוב.
לא מתעניינים באחרים.
מתעלמים מהקבצן בצד הדרך.
מתעלמים מהדוס שמנסה למכור להם תהילים.
ממשיכים ללכת.
מדי פעם מרימים את הראש.
מסתכלים לשני הצדדים וחוצים את הכביש.
פונים באיזה סמטה חשוכה.
מתחילים לזמזם לעצמם כדי לא לפחד.
יוצאים מהסימטה.
חוזרים לרחוב הראשי הסואן.
חוזרים להתעלם מאחרים.
הולכים, שקועים בעצמם ובסיבת המצאותם ברחוב.
לפעמים, אם הם לא ממהרים, הם עוצרים לקנות גלידה.
כי חם.
לקנות קולה או קרטיב, להתרענן.
ועדיין להתעלם מההומלס לידם שמביט בערגה על הגלידה שלהם.
ממשיכים ללכת.
הולכים.
והולכים.
נדמה שזה אף פעם לא נגמר.
עד שהם מגיעים ליעד.
זורקים את הבקבוק של קולה, את המפית של הגלידה ואת המקל של הארטיק
בפח שנמצא ליד דלת הבניין.
הם מזמינים את המעלית.
עולים לקומה 5.
מוציאים מפתח.
פותחים את הדלת.
חושך.
פתאום האור נדלק.
הם רואם את כל חבריהם עומדים בבית מקושט וצועקים "הפתעה".
ובאותו רגע, כאשר מתפשט חיוך על פניהם, הם לא חושבים על ההומלס מהרחוב.
ההומלס שהביט בערגה בגלידה שלהם וסביר להניח שאם היה יודע על מסיבת ההפתעה, היה מקנא אפילו יותר.