גן עדן כחול

גן עדן כחול

הרגשתי את הרוח ניתכת בפניי עם חלקיקים זעירים של מים. הרגשתי את הגלים מחליקים בשקט מופתי מתחת לגוף הסירה, משמיעים רשרוש קל ונעלמים. הרגשתי טוב.
מאחורי ישבו ארבעה אנשים, וגם לידי ישב אחד. המשוט לא היה כבד מדי, המנוע כבה, המפרשים קופלו. הרגשתי טוב.
מעולם לא ידעתי שנועדתי לחיי שיט, ובכלל, זו לא היתה סירה גדולה במיוחד. רק סירת משוטים-מפרש-מנוע, שבקושי יש בה מקום לשמונה אנשים, אם יצטופפו. ובכל זאת, הרגשתי טוב.
מאחורינו נגררו הקיאקים, קשורים אל הסירה בחבלים חזקים. הם היו צהובים, כמעט כולם, אך היה ביניהם אחד כתום כהה עם נגיעות של אדום, כמו דמדומים. אהבתי את הקיאק הזה. אהבתי את הים, את גן העדן הכחול.
באותו הרגע, הרגע הקסום הזה, הרגע הנפלא הזה, נדרתי נדר. נדרתי שיום אחד, כשאהיה גדולה, תהיה סירה שתהיה רק שלי, אותה אשיט בכל סוף שבוע, ואולי גם במהלכו, אם יהיה לי זמן. נדרתי שיהיה לי קיאק, כתום כהה עם נגיעות של אדום, כמו דמדומים. ואם אקיים את הנדר, הרי שכבשתי לי את גן העדן הכחול.
הרגשתי טוב.
***
זרמתי עם המשוט האדום החיוור, והתקדמתי על פני הגלים החזקים לבדי, בלב השממה, בלב גן העדן הכחול. כל הקיאקים האחרים היו הרחק מאחורי, והסירה היתה הרחק לפני. הייתי לבד לגמרי, רק אני, הים, וקיאק כתום כהה עם נגיעות של אדום, כמו דמדומים. הרגשתי טוב.
הגלים התגברו כשהתקרבתי לסירה, כי כעת המנוע היה דלוק. 
קשרתי את הקיאק את הסירה ועליתי עליה בזריזות. החוויה נגמרה.
***
וכעת, שוב, דוהרים על הגלים. ארבעה אנשים מאחורי, אחד לידי. הרגשתי טוב.
כשאהיה גדולה, תהיה לי סירה. היא תהיה סירת משוטים-מנוע-מפרש, בדיוק כמו זאת. ואתם יודעים איך יקראו לה?
יקראו לה גן עדן כחול.