״ מאמי תעשה משהו״

״מאמי תעשה משהו״

תפסתי איתו שיחה,
על הבוקר כשהוא קם.
הרכב שלנו כבר מקרתע,
לא מאותת,
לעיתים רחוקות מתחמם.
בוא נכנס למוסך, רמזתי לו.
הוא התרגז בתוכו.
אני מכירה אותו.
״את מגזימה יקירתי״ הוא ענה.
הוא רק התעייף, תאמיני לי,
הוא התאמץ במיוחד השנה.
תהיי סבלנית קצת, ותראי,
הוא יחזור לנסוע כרגיל,
יותר טוב מכרגיל.
״כמו פעם, כמו שהכרת אותו,
יפה, חזק, בלי שריטה אחת.
נוסע כמו פנתר,
אל תזלזלי בו היו לו ביצועים טובים.
את לא זוכרת אהובתי..
איך היה מסיע אותך,
ממקום למקום,
ואת היית מרוצה..
דאגת לו כמה שאפשר
הפעם תסמכי עליי,
לא יהיו לך תלונות.
״את חייבת לתת לו קצת זמן״
״בסדר יקירי״ ענתי ברוך,
רק שבתוכי ידעתי,
ידעתי שזה לא נכון.
הוא מסוגל לעשות ממש כל דבר..
גם תדבר הכי מטומטם…
חוץ מלהודות בדבר,
הוא מתעלם מהרכב, באופן מוחלט.
הוא לא מתמודד עם הבעיות בעצמן.
מה הבעיה שלו לעזעזאל..
בימים שאחריי את הרכב
הוא בטח לא ייצטרך.
הוא בדיוק ימצא איזה טרמפ,
או חבר שמגיע לאזור,
אז למה לא בכייף.
ואני ביום יום באמת מסתדרת.
אוטובוסים, מוניות, והרוב זה ברגל.
לפעמים אני מדמיינת..
שהוא מכניס אותו למוסך..
ועושה אותי מאושרת.
חבל שזה לא מתגשם,
ולמה זה מגיע לי אני חושבת..
בן אדם קשה,
יש לו דרך אחרת.דרך ממש לא מכובדת.
איזה שחקן, הוא פוחד להכנס למוסך..
מה הוא פוחד לגלות שקרה?
הסבלנות נעלמה, ושאלתי נשאלה:
מאמי מה קורה עם הרכב,
נכניס אותו לטיפול אני מתעקשת.
הוא לא חוזר לעצמו, תפנים את זה כבר.
מאמי מה לא אכפת לך?
שנעצרנו מלכת?!
תעשה כבר משהו אני מתחננת.
מה מה? אתה פוחד להכנס למוסך?
תהיה יותר פתוח, אני מבקשת מימך.
אני רוצה שנסע רחוק,
כמו פעם זוכר?
רוצה לעלות עליות תלולות,
רוצה לרדת ירידות מסוכנות,
רוצה להכנס ב״אין כניסות״
״אוי די עם השטויות,
זה הכל פנטזיות והשליות..
גם אחלה נהג לא יגיע רחוק.
מה שיש לנו זה גם טוב.
אבל הרכב מקרתע,
אני כמעט בוכה,
״ אי אפשר לחיות בלי רכב, אתה לא מבין אותי?
אני צועקת, אני מתעייפת,
אני פשוט עוזבת, מוותרת,
זה הרבה מעבר
מלתקן את הרכב.