״ זה הסוף שלי״

״זה הסוף שלי״

לפניי שתיים עשרה שנה אולי שנה קודם הכל התחיל.
חייתי את החיים באופן רגיל לחלוטין, כמו כל בן אדם רגיל
רק שתמיד רציתי עוד מכל מה שהיה לי ומה שלא.
הכרתי בחור שתפס אותי, כמו מכשף הוא השתלט על ליבי.
היו לו חיים אחרים משלי, הוא גם היה גדול מימני בכמה שנים.
אהבתנו היית ערומה וטבעית.
לא היו מעצורים, ממש התמגנטנו אחד לשני.
חיינו ביחד שכרנו דירה במשך שנה,
בדיוק לפני שלוש עשרה שנה.
אני עבדתי בקונדטוריה מצליחה, שאהבתי נורא.
הוא אמר שהוא מדריך ״ מעמקי הנפש״
לא שאלתי יותר מידי שאלות הוא היה אדם עמוק.
ולא היה חסר לנו בטחון או כסף.
חיינו המיניים היו עוצמתיים. כמעט רוחניים.
נהננו מכל רגע ביחד חווינו חוויות מרגשות.
בלי פחד.
לקח לנו בערך חצי שנה התבודדנו כמעט מכולם.
חיינו בעולם שלנו אהבנו את השקט את השקר.
חיכינו שתרד החשיכה.. התמכרנו לסם.
הסם הזה היה חזק, הסם הוא שהוליך אותי לשם.
היה בלתי אפשרי להעלים אותו מהשגרה.
עד שביום אחד התעוררנו למציאות נוראה, הכסף אזל.
התחלנו למכור מכל מה שבא ליד, לא התביישנו.
האהבה כאלו הנתקה לנו מהגוף, היינו בקריז, היינו מזיעים.
הייתי עושה דברים מוזרים ועצובים במיוחד..
שהיום בדיעבד לא ההייתי עושה
איך אמא הייתה אומרת ״תעזבי אותו מה יש לך לחפש בו תראי אותו כמו מסומם״
ואני הייתי עונה: ״תפסיקי כבר את סתם מדמיינת הוא לא מסומם בכלל״
הוא פשוט עייף נורא.
אני זוכרת את השנה של הבריחה,
זאת הייתה השנה האחרונה, לא ידעתי מה אני עושה!
התדרדרתי נורא, האהבה נגמרה, הוא נעלם,
ברח מימני לא עזר לי להתרוממם מהדבר הנורא,
השקר שחיינו ביחד בסם.
לא הפסקתי לשאול למה, לפניי כל שאיפת סם, איפו אתה לעזעזאל?
למה ברחת מימני? כאבתי הוא היה היחידי בעולם שקיבל אותי
״שאהב אותי״ הרי שכולם נעלמו מימני כאלו הייתי מחלה מדבקת.
ילדה תמימה ילדה מטומטמת הייתי, לא סרבתי לך שאמרת שזה טוב,
שזה מחבר, שזה יגרום לנו לרחף, לאהוב יותר להתקדם..
שלושה חודשים אחריי שהוא הלך, ברח, נטש אותי..
ההורים שלי סבלו מימני נורא ולא רצו לזרוק אותי, החיים שלי נראו גם ככה בפח.
במרכז גמילה שנשלחתי אליו היה מפגש מדריכים חדשים.
כשנפתחה הדלת, עיניי נפקחו, ליבי דפק, התמוטטתי, התעלפתי.
זה היה הוא המדריך בגמילה?! אני לעולם לא אשכח את היום הנורא.
ברחתי, נשברתי.. חזרתי לסם אחריי שלושה חודשי גמילה.
היה זה ערב ראש השנה התארגנתי יופי יופי לכבוד החג.
בכמות נדיבה, שתגרום לי לשכוח כמעט כל חוויה.
החדר בבית הוריי היה אפוף עשן,וכל מזוודות פתוחות לרווחה.
ואת חיי אני רואה בצבעים..בכל זאת שלושה חודשים.
מסדרת את החדר מזמזמת.. אמא.. אמא שלי..אמא אמא שלי..
מנקה באנרגייה ושמחה את החדר, את הבלאגן אורזת, סוגרת,
כשהכל יהיה נקי ומסודר.
נכנסת למקלחת מסתממת, יוצאת אחריי שעה וחצי בערך.
שמה לי קצת מוזיקה, מברישה את השיער, נכנסת למקלחת שוב,
מביטה בעצמי במראה.. מאוכזבת נורא. שואלת למה? אין תשובה.
עד שהייתי מסוממת נורא וכלכך לא רציתי להזכר.
למה בכלל פגשתי אותו שם ״הוא יהיה המדריך שלי לעזעזל?
אחריי שהפיל אותי לסם וברח כמו עכבר״
לא הפסקתי, באותו ערב ראש השנה לפניי ארבע עשרה שנה.
אחריי שהצעתי את המיטת ילדותי, מרחתי את אצבעותיי
בלק האדום, אדום מאוד, הלק האחרון.
הייתי מסוממת מידי, מכורה לסם, לא הייתה לי הבחנה בין טוב לרע.
היום אני מבינה שהייתי צריכה להקשיב לה אז, לפניי שתיים עשרה שנה.
היום אני שומעת אותה בכל יום בוכה, בכל יום עצובה.
ואין לי הרבה מה לעשות, אני כל כך רחוקה.
עם רק יכולתי ללטף את ראשה ולומר לה: ״סלחי לי אמא על מה שעוללתי לך,
שיסלח לי אבא״ טעיתי ולא אוכל לתקן, מכיוון שאינני יותר.
סלחו נא לי הוריי ואחיי היקרים. סלחו נא לי.
אל תעצבו בגלללי ואל תבכו עליי.

אוהבת ומצטערת

אני.