״ זה הוא שמי״

״סבתא״

סבתא רחל ידעה בתוככה שלא תבוא על משכבה אך בקשתה הייתה נועזת,ומוגזמת חדולת ברירה,כשעלתה ארבע קומות אל ביתינו בשכונת שיכון בבאר שבע.
הייתה זו הפעם הראשונה שהגיעה אל ביתנו, מאז אני זוכרת את עצמי, ובכלל שנים שלא עלתה כלכך הרבה מדרגות,תמיד נמנעה ממסעות או מדרכים שהקשו עלייה.סבתא לא הייתה מבוגרת, אך מנהגייה, הליכותייה, ותכונותייה היו כשל אישה זקנה מאוד. סבתי הייתה קטנת קומה,וקמטוטים רבים תפסו את פנייה כבר בגיל צעיר, עור גופה היה חלק כמשי, בעל ברק וזוהר, שלא ראיתי בנשים אחרות, מבטיה היו ברורים ומאיימים, חזותה הייתה רצינית וקודרת, עמידתה הייתה בעלת כוח ועצומה,מאז שאני זוכרת אותה ידייה היו תופסות את מותנייה בביטחון, כאשר עמדה ללא מעש, כהמתינה באותם תורים ארוכים, שהיו מורטים את עצבייה, כשעמדה בפתח הבית,והביטה בסבי משקה ומטפח את הגינה עודר את האדמה,קוצר את פירות העצים.
בעצם כמעט כל דבר לא היה טוב בשבילה היא הייתה אישה קשה,קשוחה ומדוכדכת.
פנייה היו עכורות במשך היום ,בזכרוני הייתה חורקת את שינייה זו בזו בעצבנות,שפתיה היו מתכווצות. בידה הייתה מסובבת את מעפרת הברזל סיבוב אחר סיבוב, כמעט ולא הייתה אוכלת,או נמרצת להכין תבשילים מיוחדים לעצמה, או לסבא, ברוב היום הייתה שותה תה ערבי חזק וסיגריות ברודואוי מאה.היא לא אהבה אנשים שמחים, ולא אנשים בכלל, לא אהבה שטויות של ילדים,ממורמרת ומעוצבנת מטבעה הייתה. גם כשהייתה בבית לבדה לא מצאה שלוותה.
דפיקות נשמעו בדלת,דפיקות רמות,נקישות של אדם הבטוח שאין בבית איש, אך מנסה שוב בפעמים האחרונות לפניי לכתו.
פתוח קראה אמא אל מעבר לדלת..כשהיא מקמטת את מצחה ושואלת בקול אל עצמה מי יכול? בשעה כזו? דפיקות שכאלה?! ומכסה את קערת הקמח במפית מטבח מלוכלכת,שוב דפיקות חזקות אף יותר. פתוח פתוח קראה אמא בקוצר רוח מי זה? תכנסו.. פתוח.. מתקדמת אל עבר הדלת ברטינות,וקול רגיז שהיה חלק בילתי נפרד מחיינו.אמא פותחת את הדלת בגסות כבאה להתלונן בפניי העומד מעבר לדלת,ומיד קופאת במקומה,השתיקה מדברת את מה שאי אפשר לומר במילים,אמא מיד מזדקפת טופחת מזרועה את שאריות הקמח, קושרת את שערה לצמה חפוזה, ומיישרת מבטה אל סבתי.
אמא שלום ברוכים הבאים אמא מה את עושה פה?! ברוך הבא,ברוך הבא איך ידעת תבית?! הרבה מדרגות בשבילך אמא,בואי בואי שבי, ומקרבת את הכסא בגרירה.אבי אבי בוא אמא באה לבקר!! אני מסירה מצוורי את הכבל המסולסל של הטלפון האדום, שקיבלנו בתרומה כשנשרף לנו הבית, במנדל מוכר הספרים,לא נשאר דבר חוץ מאופניים שרופים,שעד היום אחי הגדול לא שוכח להזכיר את זה,בכל פעם שמדברים על שרפות.אפילו השרפה בכרמל החזירה אותו אל האופניים. אמא נתנה לי את הטלפון כמשחק,אחריי שאחי ישב עליו חזק, והיה בלתי אפשרי לתקנו מה גם שבכלל לא היו טלפוניים כאלה יותר
אני מבחינה בסבתא שלי ונלהבת מהתרגשות. סבתא רחל באה לבקר? לבקר אתנו? לא האמנתי למראה עייני,סבתא רחל סבתא איזה כייף שבאת,סבתא איפו סבא מה הבאת לי?? לסבא הייתה עגלת תינוק מלאה בממתקים קטנים שאני אוהבת,סבא היה מבוגר מסבתא שלי בעשר שנים,מאז שאני זוכרת אותם הקשר בינהם היה מרוחק וקר,הפרשי הגילאים לא באו לטובתם, סבא היה מוצא לעצמו עיסוקים, כדי לא להיות בקרבתה של סבתא,בשעות הבוקר היה מטפח את הגינה,לא פעם עזרתי לו לנקות ולסדר,סבא היה קוטף לי פרות בשלים מהעץ וסבתא הייתה מתעצבנת, בערב סבא היה עומד בתחנת האוטובוס ממש מול הבית,עם עגלה שבנה,עגלה תינוק עם גלגלי עץ מאולתרות,הוא מוכר לעולים והיורדים מהתחנה, כולם הכירו את סבא, ופעמים רבות היו קונים מחוסר נעימות, כשהיה יורד הערב סבא היה חוצה כביש אחד כדי להגיע לבית,בעצם העסק של סבא היה בתחנת האוטובוס שנייה מהבית.הוא היה נכנס לחדר מחסן שלו ואני הייתי הולכת אחריו בשקט,על קצות האצבעות, ומסתכלת היכן סבא שומר את הממתקים אפילו שלא לקחתי דבר, סבא היה חביב אליי אהב אותי מאוד.מאז אני תינוקת אימי הייתה זורקת אותי. ככה קראה לזה סבתא, ואמא הייתה עונה: ״אני לא זורקת אותה,אני משאירה אותה אצל הסבתא שלה, מה יש?היא לא ילדה בעייתית,היא ילדה טובה, והיא תעזור לך ולאבא גם ככה אתם כל היום בבית,שלא ישעמם לכם״,והייתה הולכת,ללא מצפון,היו ימים שהייתי נשארת לישון,אף אחד לא בא לקחת אותי,נקשרתי אליהם למדתי לאהוב אותם את סבתא וסבא.
נצמדתי לרגלה של סבתא והחלתי לנשקה נשיקות רבות,סבתא הזיזה אותי בעדינות, אך נצמדתי שוב חזק יותר, גילי תפסיקי את זה מיד, לכי תקראי לאבא שלך, זה לא יפה,בסדר עניתי,ושוב שאלתי את סבתא מה הביאה לי? ואיפו סבא? גילי אמרתי לך אלף פעמים שככה לא מתנהגים
סבתא מעולם לא הייתה מבקרת אצל אף אחד,תמיד אמרה שכל הרוצים לבקרה או לאכול מתבשיליה, מוזמנים לביתה, גרגיר של אורז לא יצא לה מהבית.
האחריי שסבא מת,והיא נשארה לבד,אבא ואבא ביקשו שנגיע יותר.
חלפו להם השנים,והביקורים החלו להדלל, היינו מגיעים לעיתים ממש רחוקות,
אבא ואמא פחדו שסבתא רחל תמות מצער לכן ביקשו שנהייה יותר אכפתיים ורגשים,
סבתא לא באה סתם, ובטח לא עלתה ארבע קומות בכדי לראות את פנייה של אימי,מקבלות אותה בברכות, שאלהן לא התכוונה כלל,סבתא ידעה, שזהו נימוס וצביעות צורבת, שהרי היו הן חלוקות בדעתן על כל דבר כמעט. סבתא ישבה בנוחות ופנייה לא נעו פנייה היו שלוות אך לא שמחות ובטח לא מחוייכות,מה תשתי אמא? לא,כלום תודה,תקראי לו שיבוא כבר אמרה סבתא,כן עכשיו ענתה אימי שכמעט נעלמה מעצמה,
גילי לכי תקראי לאבא שלך, ג י ל י את לא שומעת או מה?אמא נתקפה חרדה שכולם הכירו, גם סבתא,התקדמתי בצעדים קטנים לחדר שלהם שבסוף המזדרון הדלת הייתה סגורה פתחתי אותה ובשקט, אבא לא הבחין בי,דמעות זלגו על לחייו, אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה,חוץ מיום אחד שבו כולנו בכינו,אז זה היה חסר רגישות לראות את אבא בוכה,שם זה לא גבורה כל הגברים בכו, נשים התעלפו,והיו שצעקו עד שהתעלפו, שוב צעקו,והתעלפו.
אבא בוא סבתא פה,סבתא היא באה לבקר אותנו.לא רציתי לשאול את אבא למה הוא בוכה, ידעתי בדיוק למה ולא העזתי לחבקו התביישתי, אבא הביט בי ומחה את דמעותיו,במבטו ביקש שלא אספר לאף אחד על עצבו, וזכרונותיו,ואני הנענתי בראשי לחיוב, היה ברור לשנינו שאף אחד לעולם לא ידע,היה לנו סוד. אבא התקדם לכיוון הסלון כשהוא משתעל, ומנגב את לחייו, ואני הרמתי את אלבומי התמונות הרטובות מדמעותיו של אבי,הכנסתי למגירה, סגרתי,הבטתי בתמונה שלה,אהבתי אותה, התגעגעתי אלייה..חשבתי לעצמי, חיבקתי את תמונתה,נשקתי לה ארוכות, סרקתי את הרצפה והמיטה שלא נותרו תמונות.סגרתי אחריי בשקט בעודני סכרנית לדעת את סיבת הופעת החשובה של סבתא.אני מתקדמת אל עבר פינת האוכל הקטנה שלנו אני מתקדמת ולא שומעת דבר,חיפשתי את קולה של סבתא, סבתא קראתי?!קול לא נשמע,כשהצצתי אל מעבר לקיר הגבס שאבא בנה לאמא, אחריי שהתלוננה שנים, שככה לא נעים לה לבשל, כשמסתכלים אלייה מהסלון,אז הוא בנה לה איזה מחיצה מקיר גבס ישן,בצבע כחול,שלקח מאיזה חבר שפרק את יחידת הדיור שלי הבן שלו,אני עוברת את קיר הגבס, ורואה את אמא ואבא יושבים דוממים אפילו לא הבחינו בי כשהמשכתי לעמוד מולם,נפולי פנים היו, נראו כאילו השמים נפלו עליהם, אבא גרד את ראשו,עניו בהו בי, אלה לא ראו דבר. אמא קרבה אותי והושיבה אותי על ברכיה לטפה את שערי נשקה ללחיי גילי רחל לחשה באוזניי,זה שם טוב, מהיום יהיו לך שתי שמות ילדתי,בסדר אמרתי,היכן סבתא שאלתי,סבתא הלכה,היא צריכה לנוח.ענתה אמא,
אבא לא דיבר כלל,שתיקתו של אבי נמשכה שנים רבות. הוריי השתנו,התרחקו אחד המשני,התרחקו מעצמם,הבית נהייה שקט,כמו היו בהמתנה,חיכו למשהו שיקרה בחייהם. חלפו להם השנים, המון שנים בגרתי..הוריי חזרו לשגרת חייהם,אולם אהבתם ודאגתם אליי גדלה אף יותר במרוצת השנים, אלא שאני חייתי את חיי כפי שרציתי,בקושי ראו אותי,הגעתי בימיי שישי לארוחת ערב
באחד ימיי שישי הוריי נראו שונים,אבי היה נרגש,מזמן לא ראיתי אותם ככה,שמחתי על כך למרות שלא הבנתי את פשר השמחה.שמעתי את אבי אומר לאמי במטבח הגיע הזמן הגיע הזמן שתדע תוך שהוא מחכך את ידיו זו בזו
בסוף הארוחה אמא הגישה קנקן מי נענע, ועוגת סולת,שבוודאות הייתה חונקת אותך למוות,ללא מי הנענע
..הבטתי בהוריי בשאלה,הם חייכו אליי, גילי היה שמך לחשה אמא בקול רועד פניי המון שנים..אמא קטעתי את דברייה סבתא סיפרה לי לפניי המון שנים איך שהיא עבדה על כולנו..סבתא רחל חיה עד היום ואני בת שלושים אז למה החליפו את שמי?!