״שני זרים״

״תודה על היום״ אני שולחת, וחיוך על פני.
הוא משמח אותי.
״כיף שלך זה כיף שלי״ הוא שולח לי חזרה.
״בדרך כלל אני זורמת ,אבל להיות כנה?״ אני שואלת ,אבל לא מחכה לתשובה.
״קצת קשה לי להאמין לזה, כי אני יודעת שאומרים לי אתזה כדאי שארגיש טוב עם עצמי.״ אני שולחת שוב ,לפני שהוא מספיק להגיב.
״מה הקשר?״ הוא שולח.
״את מושלמת״ הוא רושם שוב.
שהוא אמר אתזה ,הלב שלי קפא.
כאילו מין צמרמורת נעימה עוברת לי בגוף.
אבל קשה לי להאמין…
הרי, איך אני אדע אם הוא צוחק או לא?.
אנחנו לא מכירים!
״כמו שני זרים״ אני כותבת.
״סתמי אנחנו לא״ הוא רושם, שוב…
זאת הפעם החמישית היום שהוא אומר אנחנו לא ,או את לא.
אתה לא מכיר אותי.
אנחנו שני אנשים זרים.
אני לא מכירה אותך ואתה לא אותי.
ככה זה ישאר.
למה?
כי ככה זה עדיף לך.
׳אתה חשוב לי׳ אני בוהה במסך, וחושבת,
'הלוואי והיית יודע את זה…'
באלי לצעוק את זה בכל העולם רק שתדע, אבל אתה לא יודע את זה.
ככה זה ישאר.
כי אם תדע, תחשוב שיש לי רגשות אליך.
אני לא יודעת אם זה רגשות, אבל יש משהו שקורה לי כשאני מדברת איתך.
אני יודעת, אני לא חשובה לך כמו שאתה לי.
הרי,אנחנו זרים אמרתי לך את זה .
אתה… אתה יכול להשיג כל אחת!
אני? אני לא.
לך יש מישהי!
לי? לי לא.
״אני אוהבת אותך״ אני רושמת, ומוחקת.
למה?
כי זה לא הדדי. ,או שזה כן?
אני מבולבלת, אולי הוא רק מחכה שאני ארשום ,ובסוף יתברר שהכל בדיחה?
ואולי? אולי לא? אולי הכל אמיתי וגם הוא אוהב אותי.
אבל אסור לי להרוס , כי אם זה לא אמיתי? כל הידידות בנינו תהרס.
וההודעות ממנו כבר לא יגיעו.
וחיוך ,מהודעה של דאגה כבר לא יהיה.
אני חושבת בזמן שהוא מקליד…
אני באמת אוהבת אותו זה נכון..
אבל האם הוא? הוא אוהב אותי?
או שלגרום לי להתאהב בו זה בדיחה?
אני מפחדת, מעדיפה לא לגלות תרגשות עוד.
ואז אתה שולח עוד הודעה, והחיוך חוזר. אתה מנסה להצחיק אותי, כי אתה יודע שעובר עלי משהו,או שאתה לא יודע?
ובכל זאת זה מצליח לך.
למרות שאתה לא מכיר אותי.
״שני זרים״ אני שוב כותבת ומוחקת.
שני זרים.