״מלחמה שקטה״

״ גשם מלוח״

זה היה ביום שבת יום שחור אפור כזה מלא בגשם ורוחות, לבשתי את חליפת הטרנינג הסגולה שלי ומתחתייה עוד מעט שכבות שיחממו אותי היטב בקור כלבים הזה. הרכבתי לעיניי את משקפי השמש העגולות שממש לא היו נחוצות בעת הזו פשוט הן שחצצו ביני לבין עוברי האורח.
יצאתי מהבית, טרקתי אחריי את השער הרטוב והקר ופניתי שמאלה לכיוון הפארק.
למרות כל הבגדים החמים עדיין היה לי קר, נישמתי הייתה ערומה, ועורי נרקד,
עיניי ראו הכל משקפי השמש העגולות לא החמיצו דבר, לא היה צל של ספק בתוכי ידעתי את האכזבה, ההשפלה הבטתי בי וראיתי איך שאני נעלמת, נחלשת, פשוט נמוגה, דברים רעים שהתרכזו לי בבטן, בראש, בלב, החלטתי שחיי הם עלובים, ומכוערים ולא היה אכפת לי אילו היו נגמרים. כמה טלטלות הלב הקטן שלי עובר,
הרבה מאוד רע ומעט מאוד שמחה שלא הייתה בכלל תלויה בי.
לא רציתי לחזור הבייתה באותו שבת בבוקר כשיצאתי לטיול ״הרגעת החרדה״ לפחות לא יהיה לי אולקוס חשבתי עם כל הדמעות האלה שאני מייצרת.
רק בזה אני בעצם שולטת ברפש שיושבת לי על הנפש, בהחלטות שאני לא מחליטה בעצמי,
בפחד בחרדה שעדיין לא טופלו.
לי זה ברור שאני נגועה בכל המחלות הנפשיות ויורשה לי לומר הפסיכוטיות שלי. למרות שמעולם לא הובחנתי זה וודאי מבחינתי אף אחד בעולם חוץ מימני לא יודע לא מרגיש לא שם טיפטיפת לב .

הוא קרוב וכל כך רחוק, כל כך אוהב וכל כך לא, הוא השתחרר ממש ממזמן אבל עדיין יש לו את הרעל הזה בעיניים, כשהוא רואה אותי, הוא חושב שאני מגוייסת ליחידת חיר מובחרת, סיירת דובדבן, גולני, משהו כזה והמלחמה והכעסים אצלו לא נגמרים כול הזמן מתחמשים בכוחות חדשים,הוא נלחם בי, הוא פשוט נלחם בי כל הזמן, בכוח ברוע באגרסביות שלא מתאימה.
ואני כבר כל הגוף שלי כואב, נפוח,בצבעים כהים צבוע הבפנים שלי עייף, סחוט, מת.
הוא פגע לי במייתרי הקול כשאמר שהוא לא מבין אותי מה אני אומרת על מה אני מדברת,
ואני כבר לא מדברת, אני צועקת לך, די תפסיק, זה כואב, זה מתסכל.. אני אוהבת אותך.

השקט שלאחר מכן, הוא הנורא הנורא מכולם
זו המלחמה השקטה.