״בועות של סבון״״

״בועות של סבון״

בכל לילה לפניי חצות הייתה נכנסת לירי למקלחת בבית הורייה. מפשילה מעליה את הפיג׳מה ופותחת את סיכת העץ מראשה, מפזרת את שערה הארוך והדק מברישה אותו בעדינות, מביטה אל גופה מלמטה למעלה , בוהה בו דרך מראת קיר גדולה שהרכיב בחדרה אחיה הקטן, דורון, שהיה כבר נשוי ואב לשלושה. יחסיהם של לירי ודורון היו טובים, עד שהתחתן ועיסוקיו במשפחתו תפסה את רוב זמנו. לירי הייתה נשארת במקלחת שעות ארוכות גם אחריי שסיימה להתרחץ, רק כדי לספור את בועות הסבון שנותרו בתוך האמבטיה, היא ספרה בקפדנות כאילו ספרה מטבעות של זהב, ולא יצאה עד שלא סיימה לספור את כל הבועות אפילו הקטנות ביותר. לירי הייתה מסתגרת בבית ולא מוכנה לצאת. השאלות של השכנים והמבטים היו רודפות אותה גם אחריי, בלילה. הפחד בעינייהם של הורייה הלחיצו אותה. הם לא נהגו בטבעיות, והיו מודאגים וחלשים לא ידעו להתמודד עם הבשורה המרה. לירי בת שלושים ושתיים, רזה וגבוהה מאוד, עור פנייה מתוח ועצמות לחייה מבליטות את עינייה הכחולות, המבולבלות, ללירי הייתה פזילה חיננית שהוסיפה ליופיה. הורייה אהבו אותה ודאגו לה מאוד, נהגו בה כאילו הייתה מזכוכית, שבירה, אלא שבראשה של לירי היו שדים ובועות אחרים ממה שחשבו הורייה. במשך חודשים רצה בראשה שיחת הטלפון, של ד׳ר מורד שהתקשר והודיע על המחלה באופן טבעי, לירי החלה את תוכניותיה למות לבד בעוד קולו של ד׳ר מורד מעבר לקו השני.
לירי עלתה על הרכבת האחרונה לירושלים, יושבת בקרון האחרון מסתירה את פנייה, את מחלתה, את חוורון פניה המודאגות. היא עברה לגור בירושלים, שהייתה לגמריי זרה עבורה,״ כאן טוב חשבה לירי, ללא רחמים,ללא המבטים והחוצפה של האנשים שדחפו את האף שלהם לחיי בלי בושה״. בארנק שסרגה עבורה סבתה כשהייתה עוד בתיכון, היו מעט שטרות שהחביאה ״ליום השחור״, כך למדה אותה סבתה, אלו יספיקו לנסיעות ואוכל לכמה הימים הראשונים אולי האחרונים גיככה לעצמה. אך במעמקי נשמתה לירי חלמה להבריא, לעבוד ולדאוג לעצמה.
היא נכנסה למתחם בתי הקפה והמסעדות ובקשה עבודה, הסבירה שתהיה מוכנה לעבוד בכל עבודה שתדרש, לירי הייתה נחושה וכוחותייה נטענו מחדש ברגע שהסכים בעל המסעדה לקבל אותה לעבודה. היא חזרה מרוצה למסעדה לאכול בתאבון את חזה העוף שהזמינה קודם. הסנדוויץ היה קר, למרות זאת לירי אכלה בעונג רב והמשיכה לשבת במסעדה גם אחריי שכל אורחיה עזבו, היא משכה את רוב הערב במסעדה ולבסוף נתנה לרגלייה להוליך אותה. לירי התקדמה לכיוון פארק הפסלים, הדרך הייתה חשוכה לירי המשיכה עד שמצאה ספסל, פסל ספסל, ״אפרוש שמלה ואשן תחת כיפת השמים ובבוקר מוקדם התכונן ליומי הראשון במסעדה. לירי התיישבה וחיוך על רחב תפס את פנייה, תחושת אושר הציפה אותה, וברגע אחד דמעות החלו לזלוג ללחייה, לירי נזכרה בשיחת הטלפון של ד׳ר מורד. לירי אספה את עצמה, שטפה את פנייה במעט מים, פרשה את שמלתה על הספסל ושכבה להנאתה, את התיק הניחה תחת ראשה ובשלווה ללא כל מחשבות שקעה לירי בשינה מתוקה. מזג האוויר היה נעים והירח האיר את אורו על פנייה.הבוקר עלה והציפורים צייצו, מזמן לא ידעה בוקר כה נעים, לירי הביטה למעלה, שלבה את ידייה ושפתייה מלמלו תפילה. המסעדה יוקרתית, הסביר בפנייה בעל המסעדה ״תצטרכי לנהוג בכבוד רב ללקוחותיו. את יומה הראשון עברה לירי בקושי רב מכיוון שמעולם לא מלצרה ולא חייכה כל כך הרבה, לירי התחבבה על אורחי המסעדה שחזרו במיוחד כדי לראותה. חיוכה הכובש וצניעותה הם שהחזירו את אורחי המסעדה פעם אחר פעם. מהר מאוד מטבעות העודף שהשאירו עבורה אורחי המסעדה הפכו לשטרות, לאחר ארבעה שבועות שכרה לירי דירה קטנה במרכז העיר. במשך רוב שעות היום הייתה עובדת וחוזרת אל דירתה בשעת לילה מאוחרת, לירי הרגישה שהיא מתחזקת ומסלקת מחייה עלוקות ששוכנות בגופה ומפריעות לה לחיות. ראשה נהיה צלול, והתנהלותה נעשתה בתבונה, במשך שנתיים לא ביקרה לירי בשום מרפאה. כאבים לא היו לה. אבל למרות זאת חשבה שאולי בכל זאת כדאי שתלך לבדיקות, לירי הרגישה שהיא מתחזקת מאז שהפסיקה לספור את הבעות סבון באמבטיה. לירי התגעגעה לאחייה דורן ולהורייה, והייתה שולחת מכתבים ובהם מספרת העבודה והאנשים הטובים שפגשה כאן בירושלים. בפרטי פרטים פרטה על הטוב בחייה, על השקט והדירה החמימה ששכרה לעצמה. אלא שאת הורייה עניין רק דבר אחד, בריאותה של לירי, האם תחייה, ואם לא מתי, מה המצב מבפנים, חשבו הורייה, מותשים ומודאגים מהיום בו עזבה. ציער אותם שלא הייתה לידם שלא נתנה להם לדאוג לה. לירי המתינה בתחנת האוטובוס כשהיא מכרסמת בעצבנות את ציפורניה,לירי התיישבה בסוף האוטובוס שהיה ריק מאנשים, עור גופה לבן וחיוור מהרגיל, לירי עלתה את המדרגות בקושי, כשליבה דופק בקצב מואץ, בידה החלשה נקשה על הדלת שנפתחת מיד, על ידי גבר נאה בעל עיניים בהירות ושער כהה. ד׳ר עוז בסביבות שנות הארבעים לחייו, על פניו חיוך רחב, שמיד נמחק מפיו. הוא נושא אותה על ידיו מכניסת הבית והיא מעולפת רגלייה מושמטות, וראשה מונח על ליבו של הד׳ר, הוא מניח אותה על ספת המטופלים ומרים את ראשה ביד אחת ובידו האחרת מרומם את רגלייה בעדינות, לירי פוקחת את עינייה ומביטה בו בלי לומר דבר. השארי כך עד שתסתיים שקית הנוזלים. ד׳ר עוז נעים מאוד, את בוודאי לירי, זרק ד׳ר עוז ועזב את החדר, לירי עצמה את עינייה ונזכרה בד׳ר. איך את מרגישה כעת? מתקרב אליה ד׳ר עוז, לירי מחייכת אל הרופא ושואלת בלחישה מה קורה, אחריי שהורדמה למספר שעות היא הייתה מסוממת ומחוייכת דאגתהלא נראתה כלל. את מתרגשת מידי, הפציר הד׳ר בטון גבוהה, בדיקות הדם תקינות, האולטרסאונד מצויין, הסיטי לא מראה דבר. כשתתאוששי מההרדמה תוכלי להשתחרר לביתך, למנוחה גברתי. מומלץ להמנע מלחץ נפשי ומדאגות מיותרות. להשתחרר?! חשבה לירי לעצמה, מה עם כל מה שיש לי מה שהיה לי, הכל בסדר איתי?! האם זה יתכן? לירי פתחה תיק בקופת חולים, והייתה מגיעה לבדיקות מידי שבוע. היא לא האמינה שהיא בסדר, במשך שנתיים רחקה מגופה, מפחד, מדאגה. לירי שמחה במעשה האמיץ שעשתה שעזבה את הפחדים והפסיקה לספור בועות. לירי נסעה להורייה לספר להם על בבשורה, היא כבר לא פחדה להתקל בשכנים החטטנים שלא נתנו לה שום סיכוי, לירי הרגישה שקיבלה את חייה בחזרה, אפילו במתנה, היא התמידה והחלה לבנות את חייה, כאן בירושלים. כעבור שנה התחתנה לירי עם ד׳ר עוז, שחיזר אחרייה בעוז. הוא לא שכח את פנייה מהיום שהופיעה במרפאתו. ביום הולדתה קנה עבורה את המסעדה שכלכך אהבה. נולדו להם שני ילדים, רון, והדר,חייהם היו שקטים ומאושרים. ד׳ר עוז במשך השנים חקר ובדק, ואכן מצא את התשובה שהייתה ברורה והגיונית עבורו. הרבה שנים העדיף לשתוק, הוא לא רצה להציף באשתו, זכרונות וכעסים על העבר, הוא לא ידע כיצד תגיב. ולבסוף הוא נכנע מכיוון שהרגיש שהוא משקר ומרמה אותה.באחד הערבים כשהיו בבית לבדם, סיפר עוז ללירי על שיחת הטלפון שקבלה מד׳ר מורד, שיחת הטלפון המרה ששינתה את חייה. ״ד׳ר מורד התרשל בתפקידו, ההבחנה אשר קיבלת ביום ההוא היו מיועדות לגברת אחרת״.
״דרך הגורל… זוהי דרכה של האהבה ד׳ר עוז, להגיע עד מפתן ביתך, ולהתעלף מחיוכך״.