״אני רוצה להיות יותר אמיצה.״

הייתי בדרכי לעבודה דרך הסמטה, כתמיד.
לפתע צץ בחור צעיר, כחמש שנים מתחתיי, חבוש בקפוצ׳ון.
״יש לך שיחות?״ הוא שאל בחשש.
״אה, כן.״ עניתי תוך כדי הליכה.
״אני יכול להתקשר למישהו?״ הוא ענה בחזרה.
״אני מצטערת, אבל אני נורא ממהרת.״ אמרתי, ממשיכה בהליכה.
״בבקשה, אני צריך לקחת את סבתא שלי לבית האבות. היא שמה חיתול.״ הוא אמר.
״אני באמת מצטערת, אבל אני חייבת לזוז.״ אמרתי בהיסוס.
״אל תתנשאי מעליי.״ הוא אמר בכעס.
״אני לא שונה ממך.״ הוא הוסיף.
״אני לא יכולה, סליחה.״ אמרתי בשקט, מתחילה ללכת במהירות.
הוא התעמת איתי ודחף אותי אל הרצפה בחוזקה, נפלתי. הוא לקח את תיקי ועף משם כמו הרוח.
ישבתי לי בסמטה, על הרצפה ובכיתי. התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי.
לבסוף קמתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי.
הגעתי הביתה, עם המסקרה מרוחה בשחור מתחת לעיניי.
״אני רוצה להיות יותר אמיצה.״ אמרתי בקול לעצמי.