״אל תפחד״

״אל תפחד״
בכל בוקר שפקח החייל את עיניו
סגר את הדלת במנעול.
הפשיט מעליו את הטישרט הלבנה.
תחתוני הבוקסר הדהויים,
שלא כובסו במשך ימים.
הביט בגופו הערום, הכיר אותו,
הבחין בו, בצבעו, דבר איתו.
מעולם לא יחס חשיבות לגופו.
כמובן מאליו התהלך בתוכו.
ידיו הרועדות לטפו את ביטנו.
מששו בעדינות, ברוך,
את מבלטיו, את עבריו.
מתח את שערות רגלו,
תופח על ליבו, תופח שאלות.
עיניו נושאות למנורת החדר.
בוהות באור לדום, עיניו עצובות.
צבט את צווארו,
החליק אצבעותיו בזקנו,
נשימתו נעתקה, שותקה.
הוא צנח לכרית, פורץ בבכי.
״אתה מת הוא צץ בראשו, אתה גמור״.
הסטן הזה שלוקח את הכוח,
מנצח אותו.. ברגע, לרגע.
והקטן הגדול המסכן, הגיבור.
פוחד פחד מוות, הוא פוחד מהמוות.
מתרומם מהכר, הסטן נעלם.
מנענע את ראשו מצד לצד.
בעיניים עצומות בחוזקה מתפלל,
מבקש להתאשת, להתעורר,
״שיפסק כבר״, הוא צועק.
חלום בלאות רע ממושך.
הילד רוצה לחזור לחייו.
״אני השתנה הוא צורח,
לא רוצה להיות חולה.
״למה אף אחד לא מדבר?
הוא שואל, הוא פוחד.
כורע לרצפה, מתחנן,
אני מבטיח, אני נשבע,
אעשה כל דבר.
הוא מדבר למאור החדר,
הוא מדבר לאלוהים, בעצם.
״אני אהיה אדם אחר,
אדם טוב יותר,
אשמור שבת,
אעשה מיצוות,
מעשים טובים״,
הוא היה מוכן לשעבד את נפשו בהבטחותיו.
הוא התהלך כמת, היה חיוור.
החיוך נעלם מפניו,
לא מצא מנוח.
לא היה לא כוח.
סבלנות הוא לא ביקש.

‫נשלח מה-iPad שלי‬