תשע נשמות

החיים חמקמקים.
חמקמקים כמו סבון ביד של פעוט.
חמקמקים כמו נוצה ברוח.
חמקמקים כמו קשת בענן.
ושבירים. החיים הם גם נורא שבירים.
שבירים כמו הכוסות זכוכית האלה, שנשברות למיליוני רסיסים זעירים.
שבירים כמו חוד זול של עיפרון.
שבירים כמו אייפון.
ואתה לא מבין עד כמה הם כאלה עד שהם לא מתפרקים לך מול העיניים.
ומחשבות כאלה לא עוברות לי בראש סתם ככה, אני יודעת על מה אני מדברת.
אני הייתי שם, בחיים הקצרים והדפוקים שלי הספקתי להיות שם כבר שלוש פעמים. ואני בת פאקינג חמש עשרה.
לא שאני מתלוננת, כי עובדה שאני עדיין חיה, אז ההתמוטטיות האלה שוות לתחת, סתם אזעקות שווא.
אבל עצם הרעיון שיכולתי להיות בצד השני של המתרס בקלות כזו, מזעזע אותי.

היו לי שלושה אחים קטנים שהייתי מחבקת ומאכילה, וביום אחד שניים נפטרו.
הלכתי לבית הספר כל יום באותה הדרך, ויום אחד מכונית דרסה אותי.
לא היה לי טלפון חכם לפני כיתה ט', ויום אחד גילו לי סרטן.
החברים שלי מתפגרים אחד אחד, אני לוקחת כדורים כמו נרקומנית, ועכשיו מחירי האלכוהול עולים ואני אצטרך להתמודד עם הבעיות שלי.

ואלוהים! אני נשבעת שלא עשיתי שום דבר רע, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא מפסיקה לסבול.

למה זה מגיע לי? אני לא יודעת, וגם אין טעם לחשוב על זה כי חוץ מבזבוז מחורבן של אנרגיה לא ייצא מזה כלום.

ואיך יצאתי מזה, איך יצאתי מכל החרא הזה?
לא כמו בסרטים. אם יש משהו שלמדתי בחיים שלי, זה שרק לעתים רחוקות דברים מסתדרים יפה כמו שבטלוויזיה. ואני, שלא כמו בטלוויזיה, יצאתי מזה דפוקה לגמרי: אני ילדה טיפשה בת חמש עשרה ויש לי אופי מחורבן ופה מלוכלך, אבל זה מה שקורה ברב המקרים שהחיים שלך בזבל.

אבל אתם יודעים מה, אולי יש בזה יתרונות. כן, בנאדם תמיד ימצא על מה להודות לאלוהים – גם כשהכל שחור. ואני חושבת שבזכות מה שעבר עליי נהייתי אדישה, בקטע טוב. הייתי בתוך חרא כל כך הרבה זמן שזה כבר לא מזיז לי. קיבלתי חרא לפרצוף והיה יותר גרוע מזה וזה אפילו לא עושה לי חררה. נדמה שלא משנה מה תגידו לי, לא תצליחו להמם אותי. אולי אני המומה מהבית.

אז מה אני עושה?
שום דבר. מחכה למוות.
עצוב? לא. הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לי בחיים המזורגגים שלי זה מוות פתאומי.
אולי מחר אני אפול מהמדרגות בחזית הבית שלי ישר על הראש הריק שלי, וכך תהיה ילדה מכוערת אחת פחות בעולם. אולי אני אשאר כאן עד גיל מאה ושלוש, כשאני אהיה זקנה כל כך ושמנה כל כך ומקומטת כל כך שכל מה שיישאר לי לעשות בחיים זה לעצום עיניים ולמות על המיטה שלי בדירה הקטנה שבה אגור. זו הדרך הכי גרועה שאני יכולה לתאר לעצמי למות בה. אני בעד המתות חסד למי שרק רוצה בכך, כי אם אני אצטרך לשכב על המיטה שלי ולראות כל היום רק תקרה וקירות אני אשתגע, תאמינו לי. או שלא, לא אכפת לי.

אנשים חושבים שלחלות זה נפלא. טוב, יש לי חדשות בשבילכם: זה לא נפלא. זה סיוט, זה מה זה.
כל האנשים עם המוח הריק שחושבים שזה כיף לא ללכת לבית הספר ולקבל קצת חופש מהמשפחה שלך ולקחת כל מיני תרופות שעושות לך דייסה מהמוח, אני רוצה להגיד לכם שזה בכלל לא ככה.
כשאתה שוכב כל היום במיטה ואתה תקוע לבד עם המחשבות שלך זה נורא.
ואני בכלל לא מדברת על זה שאתה מפסיק לשלוט על הסוגרים שלך, ואז דברים שלא מריחים סביונים יגיעו מכיוון הישבן שלך.
ואני גם לא מדברת על זריקות. כי אחרי חמש דקות זה מפסיק להפריע לך – אפשר להתרגל לכל דבר אם צריך, תאמינו לי.

אבל אני לא מתלוננת, כי יש סוגי חרא בחיים שהבנאדם צריך לקבל ולשתוק. ואני קיבלתי ושתקתי. אמא שלי לא גידלה ילדה פחדנית.

ולכן אני חושבת "לעזאזל עם כל העולם!" ואני מתהלכת לי עם מבט של "שכולם ישקו לי בתחת." כל היום והמון אנשים בטח לא אוהבים את זה. אם יש להם בעיה איתי, הם יכולים לכתוב תלונה בשלושה עותקים ולשלוח אותה בדואר למי שהם רוצים.

זה מזכיר לי את הסיפור על שלושת האחיות על הכוכבים שסורגות את החיים שלנו: אחת סורגת, שנייה בוחרת את סוג הצמר, והשלישית חותכת את החוטים מתי שמתחשק לה.