תשובה

באה הביתה, והנה הוא יושב שם ומחכה.
ראשו הקטן עדיין מונח בין שתי ידיו, קווצות שיער ערמוני נפלו על פניו כשהרים את ראשו בעדינות ופקח את עיניו.
הוא נועץ בי את מבטו, וכך אני מוצאת עצמי עומדת מולו לובשת פרצוף של כלום לא מזיז לי לא יודעת מה לומר, מה לעשות.
הכריח את עצמו לשתוק ולשבת זקוף ואני, אני מכריחה עצמי שלא לגלגל את עיני בבוז.
הוא נראה נבוך במקצת ואפילו די מבוהל, אך כשפתח את פיו, פעימות מטורפות הלמו את ליבי.
נדמה שכל הרגעים הקשים בחיי, שבהם מתתי מהבושה ובתקופות של טראומות ילדות ושל אירועים קשים שעברתי, לא הרגשתי בושה גדולה מזאת .
לא עניתי, נדמה שבלעתי את לשוני, פשוט לא יכולתי לדבר משהו עצר בי, הלו היו הנמשים שכיסו את פניו ככתמי דם טריים על בד קורבן.
מביטה היישר אל תוך עיניו הכחולות כים, המבטות שקט, שלווה, מביעות הרגשה שאינה ברורה, לא ניתנת להסבר, מבט שצריך לראות בכדי להבין.
על קצה לשוני עמדה התשובה, למה היא לא יצאה, מסתבר שהתשובה היא :

מ-ב-ו-כ-ה