תריסים שבורים

ושוב היא יושבת במקום הזה, חסרת תועלת כל כך.
הוילון המאולתר שחוסם את התריסים השבורים מתנפנף ברוח.
מי שם מגבת מטבח בתור וילון?
רעשים עולים מהחדרים הסמוכים, רעשים של טלויזיה וכאב ושנאה.
היא מותחת את גבה, כי ישבה כפופה שעות רבות, מנסה לראות דברים נסתרים שאינם קיימים עוד.
הדלתות חורקות ואנשים ממשיכים לחיות בטינופת שהם יצרו לעצמם.
מתבוססים בדם ובוץ ושקרים, דם מרצח האמנות ובוץ מהמגפיים ושקרים של האמת.
היא יושבת ונושאת את נטל כולם על שכמותיה הגרוטסקיות, שנעשו גרומות מהמסע הכבד.
הם יושבים בחדרים שלהם, נעולים היטב, מתעלסים ומדממים למוות. אבל הם נהנים מזה. כי היא משלמת להם על החדרים.
אז הם עושים את מה שהם עושים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. הם מפהקים ואוכלים ובולסים, ושותים את עצמם עד עיוורון.
הם מכאיבים לעצמם, וזה לזה, אבל הם נהנים מזה.
כי זה בחינם.
כי היא עוזרת להם. כי היא כפופה להם.
הם לא יודעים את זה, כמובן. הם לא מודעים אליה. הם רק יודעים שהם יכולים להמשיך לנשום, עד שכבר לא.
עד אז, הם נהנים מהחיים. נהנים מהכאב.
נהנים מהחופש שניתן להם על ידי אותה הנערה, עם השכמות הגרוטסקיות.