תקשיבי לבטן

תקשיבי לבטן, זה מה שהיא אמרה, ותמיד הוא איתי. המשפט.
בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, אני רואה אותה. יושבת מולי באותה זווית מוכרת, על כיסא הנדנדה הישן של סבא, חיוך קל בזווית פיה, כפות ידיה שלובות זו בזו ועל ברכיה מונח מוסף הארץ מהשבוע שעבר. היא תמיד קוראת את המוספים שלה באיחור, כדי לא להתרגש מידי מהחדשות. רק בפרספקטיבה של שבוע אפשר לחיות כאן בלי להשתגע, נהגה לומר.
את הכתבות המעניינות במיוחד הייתה גוזרת ושומרת. לכל אחד מאיתנו הייתה מגירה עליה היה מודבק שמו ושם הייתה מניחה את גזרי העיתון מהמוסף של שבוע שעבר.
המגירה הייתה המקום הראשון אליו הייתי ניגשת כשהייתי מגיעה לבקר.
ידעתי שאוכל למצוא שם את כל מה שחסר לי באותו השבוע; אם נפל לי כפתור מהחולצה, כפתור זהה היה מחכה לי במגירה, מחזיק מפתחות שבדיוק נשבר היה ממתין חדש במגירה, הסוגר של העגיל שהחליק בכיור האמבטיה, נורת הקריאה שנשרפה…כולם היו שם, דוממים מעל גזרי העיתון מהמוסף של השבוע שעבר. המגירה אומנם נשאה את שמי אבל הייתי בטוחה שברגעים בהם לא הייתי שמה לב, הייתה עוברת סבתא מעליה ומפזרת רסיסים קטנים של קסם ואלה היו ממתינים לרגע הנכון כדי להתגנב החוצה, לדבוק בבגדיי וללוות אותי עד שובי אל המגירה בשבוע הבא.
עם צאתי מהחדר הייתי ניגשת אליה, מגניבה נשיקה על לחיה ומבט שואל לעיניה, תמהה על איך שוב ידעה, איך שוב ניחשה בדיוק מה הייתי צריכה.
היא הייתה מחבקת אותי, מנקה בעדינות רסיס קסם טועה מעל כתפי ולוחשת – רק הקשבתי לבטן.