תקועים בוולינגטון

ירדתי במורד המדרגות הרחבות של אזור וולינגטון בלונדון ומול רכבי ראיתי אישה זקנה. לא זקנה בעלת מקל הליכה בולט, או בעלת רטייה על עין ימין, או אפילו תחבושות על חלק מהגפיים. הזקנה שראיתי מולי הייתה פשוט זקנה. היא הייתה זקנה בעלת קמטים בפנים, ובמיוחד בגבות שהתחברו לה, בעלת שיער דליל – דליל קצר ללא גוונים ו – שערות. שערות היו מרכיב בולט מאוד מאוד בגופה. הן היו בכל מקום, החל מהפנים, צוואר, סנטר, ידיים, רגליים וכלה בכפות הרגליים. ובכן, אותה אישה 'זקנה' עמדה מולי כאשר עמדתי להוציא את המפתחות של האוטו ולהדליקו. היא עמדה עמידה כפופה, שערות הרגליים שלה סמרו מעט והיא נראתה מאיימת מעט עם הגבות המחוברות. "סלח לי, איש צעיר", הסתלסל קולה כקול הנשרים הצורמניים. "איפה נמסא מרכס ולינגטון?" בזכות שמיעתי החדה זיהיתי שהגברת אינה יכולה לבטא את האותיות השורקות צ ו- ז ועל כן משתמשת ב- ס. על – אף הקושי שלה, הצלחתי להבין את השאלה ועניתי לה בנימוס. "פה…" . הצבעתי על המקום בו נמצאו המדרגות, מהן ירדתי רק לפני דקה. ה'זקנה' הפנתה את ראשה לעבר הכיוון אליו הצבעתי ונעצרה שם. גופה לא זז, כאילו קפא על עומדו לכמה דקות. נלחצתי. יכול להיות שאני צריך להתקשר למשטרה. 1-0-0. שיננתי את המספר בראשי מבעוד מועד למקרה חירום. הסתכלתי על פני האישה. הן היו חיוורות, חסרות צבע ורזות. ניסיתי לקרוא במיני מונחים כגון 'גברת' או 'היי' בכדי לנסות לעורר אותה, אך לשווא. היא קפאה על עומדה ולא זזה משם. לפתע היא הפנתה ראשה אליי ושינתה מבט. מבטה היה מפחיד, מאיים, כאילו עוד שנייה אחת תטרוף אותי. נבהלתי במידה רבה, אך המשכתי בכל כוחי לנסות לחלץ את ה'זקנה' מהמצב אליו היא הגיעה. תוך שידוליי את הגברת להתעורר, היא התקרבה עוד צעד ועוד צעד אליי, ולמרות שאני כל הזמן שמרתי על מרווח ביטחון ממנה, היא הצליחה להגיע אליי בסוף. היא תפשה אותי במרפק, צבטה צביטה קטנה בלחי, שאפילו לא הרגשתי, ולחשה 'תעזור לי'. ואני לא הבנתי במה היא צריכה עזרה, אז שתקתי ולא אמרתי מילה. הגברת המפחידה התקדמה בצעדים איטיים לעבר התיק שלה. החלטתי לא לזוז ממקומי ולטשתי עיניים בנעשה. כאשר הגיעה למקום מושבו של התיק על רצפת החניון, פתחה אותו באיטיות. ביד אחת מיששה ומיששה, עד שלפתע מצאה את מה שחיפשה. ברגע שהיא הוציאה את אותו החפץ, ליבי רעד חזק יותר ויותר. זה היה אקדח. אקדח שחור כזפת ומבריק כפלדה. התכופפתי מאחורי המכונית כדי להסתתר, ומידי פעם הצצתי מבעד לחלון. ה'זקנה' התנערה מתנוחתה המוזרה על רצפת האספלט הקרה, קמה על רגליה והחלה צועדת צעדים מקוטעים לעברי. עדיין הסתתרתי מאחורי חלון המכונית, אך במהרה קמתי על רגליי, ותוך התרחקות מצעדי הזקנה המפחידה, צעקתי לעברה מילות הרגעה וניחום, שמטרתן הייתה למנוע את מותי. אך היא המשיכה בשלה. צעד אחרון ותגיע אליי. בצעד הזה תלויה כל תקוותי. היינו בשטח חשוף, ללא מכוניות להסתתר מאחוריהם. לא היו אנשים בחניון. ה'זקנה' התכוננה לצעוד צעד נוסף, אלא שנעצרה פעם נוספת וקפאה על מקומה. ניסיתי לדבר איתה, לעורר אותה, אך היא לא הוציאה הגה מפיה, רק מלמולים שלא הבנתי את פשרם. כך חיכיתי כחמש דקות. כאשר חלפו להן אותן הדקות שנדמו כנצח, הגברת ה'זקנה' לפתע ניעורה לחיים מחדש. היא הפנתה אלי את ראשה וצעדה את אותו צעד שניפץ את כל תקוותי לחיים. היא כיוונה את האקדח אלי, בעוד שליבי מפמפם בחוזקה, ולחשה: "קח את האקדח". הופתעתי. נגולה אבן מעל ליבי. אפשר לקחת עוד שאיפה של אוויר. ולנשוף. להביט פעם נוספת על הנוף המיוחד. ולהירגע. ואז להתעורר לתוך מציאות מטורפת: 'זקנה' עומדת כקפואה ואני מחזיק אקדח שחור כזפת ומבריק כפלדה. שאלתי את הזקנה: "מה לעשות?" האם את מבקשת ממני להרוג את עצמי? למה? ה'זקנה' חייכה קלות, בעוד שערות השפם שלה סומרות ברוח. "אותי", רק אמרה והצביעה על עצמה. נבהלתי. היא מבקשת ממני להרוג אותה. מדוע שאעשה דבר כזה? אני יכול ללכת לכלא על מעשה כזה. "אין מצב שאני עושה את זה. מצטער", הפטרתי. אך ה'זקנה' המשיכה בשלה. היא התקרבה אליי, צעד אחר צעד באיטיות, והנחתה אותי לשים את האקדח צמוד לליבה. "אין מצב שאני עושה את זה", חזרתי על דבריי. "אני לא אהרוג אותך. זו עבירה פלילית". היא הנהנה והצביעה על האקדח, שעדיין הוצמד לגופה. התחלתי לחשוב שהיא רוצה שאני אלך לכלא. למה? אין לי מושג. השתרר שקט ביני ובין הזקנה. שקט מתוח. למשך דקה או שתיים, עמדנו שנינו כשהאקדח שבידי צמוד לליבה של הזקנה. אז התעשתתי על עצמי והורדתי את האקדח מגופה. שאלתי: "מאיפה לקחת את האקדח הזה?" הגברת ה'זקנה' לא ענתה. היא כנראה ציפתה למות זה מכבר. "אני אלך לזרוק אותו בפח הקרוב. טוב?" ה'זקנה' תפשה את ידי בחזקה ולחשה: "תהרוג אותי כבר. בבקשה…". "אני מבין שאת רוצה למות, אבל אולי עדיף שתלכי לטיפול אצל פסיכולוג, תחשבי על זה". ניסיתי לגרום לה לחייך, אך ללא הצלחה. היא רק קפאה על עומדה, מחכה שאציית ואמלא את פקודתה. על – אף בקשתה, הלכתי לזרוק את האקדח בפח בחניון, שעמד עדיין ריק מאנשים. קלטתי בזוית עיני, איש אחד נכנס. הלכתי בחזרה למקום בו עמדה הזקנה. היא עדיין עמדה שם, רועדת וחיוורת כולה. "בואי, סבתה'לה, אסיע אותך לבית החולים. את צריכה טיפול". הגברת מלמלה ורטנה וגם כעסה, יש לשער, אבל הרגשתי שאני עושה עבודה טובה, ושמחתי. פתחתי את הדלת הקדמית של האוטו שלי עבור הזקנה ועזרתי לה לעלות למושב. כשהיא הייתה כמעט כולה בתוך האוטו, דווקא אז, מישהו צעק משהו באנגלית, משהו שלא הבנתי. הצעקות המשיכו למלא את החלל, ורציתי לנסוע כבר מכאן. המשכתי לעזור לזקנה לעלות למושב, כי היא התנגדה, אך לפתע שמעתי שתי יריות חזקות, ולפני שהבנתי מה קורה, כל גבה של ה'זקנה' היה מלא בדם. הזקנה נפלה לתוך מכוניתי, מזהמת אותה עם דמה, גונחת וממלמלת, וליבה לא פעם גם כשהסעתיה אל בית החולים וגם כששכבה על אלונקה, לאחר טיפול מקיף של צוות רופאים בכירים ואחיות שנאלצו לקבוע את מותה.