תקועה

ענייך זזות, במהירות.
כאילו מחפשות משהו.
ידייך מונפות באוויר,
כאילו מבקשות רחמים.
גופך מתכווץ,
כאילו היה דובי שהתכווץ כתוצאה מהכנסתו למכונת הכביסה.
אצבעותייך רועדות,
כאילו קר,
קפוא,
באוויר.
את לא יכולה להבין מדוע זה קורה לך.
אך את עדיין,
נושמת.
עוד לא איבדת לגמרי, את נשימתך.
את מבינה כעת שהדבר היחיד שנותר,
זה לקוות.
שאולי,
תחזרי להיות,
מי שהיית.
פעם.
שעוד היית שפויה,
ומסוגלת,
לתפקד.
כמו שצריך.
אבל עד אז,
גופך ממשיך להתכווץ,
באיטיות רבה, ומאוד מוקפדת.
כאילו בכוונה,
לאט.
איטי.
לוקח את הזמן.
עינייך ממשיכות לנוע,
במהירות.
ממשיכות לחפש,
אך אינן מתמקדות,
בעיקר.
ידייך, כאילו מסרבות להישמט מין האוויר,
עדיין מונפות.
באוויר.
כאילו מחפשות,
אחר נחמה.
נחמה מתוך ייאוש.
ייאוש תמידי.
שאינו חולף.
כי את נוטעת לעיתים,
טוב,
לעיתים מאוד קרובות,
להתייאש.
כי לא הלך לך,
כמו שציפית.
אז את עדיין אם הידיים,
למעלה.
לא מצפה אפילו,
שמישהו יוריד לך אותן.

והאומנם זה אכן קורה,
את שואלת את עצמך.
כאילו לא מנסה להבין אפילו,
את מה שמתרחש סביבך.
את כמו פסל,
הידעת זאת?
כן, כן.
אותם יצורים (בהנחה שאפשר להגדיר אותם כיצורים) שלא זזים.
את כאילו תקועה,
בעבר.
או אפילו בהווה,
בהווה של עצמך.
את לא מבינה כמה,
החיים יפים.
את רק מצטערת,
על מה שהיה,
מה שקרה,
מה שלפי דעתך,
יכולת לשנות,
אילו רק היית טיפה,
זהירה.
קפדנית.
או במילה שמסכמת הכול; חכמה.

ואת עדיין נשארת כך,
תקועה.
בזמן.
כאילו לא התקדמת,
אפילו צעד,
אחד.
לעבר מטרתך,
זאת שבאמת חשובה.
המטרה,
החשובה.
אבל אני אומרת לך עכשיו,
שעכשיו זה הזמן.
לשבור את הפסל שבתוכך,
ולתת לו לנוע,
בחופשיות.
לשחרר את עצמך,
מהכבלים שדאגת להשאיר אותם קשורים היטב.
ואם את אומרת שלא,
שאני טועה.
אז תדעי לך שאת טועה.
טועה טעות חמורה.
כי אם לא עכשיו,
אז מתי?
כשהקור יחסל אותך לחלוטין,
כשהאוויר המלוכלך יזהם את גופך,
והעשן המלוכלך מהסיגריות שהאנשים נושפים לריאותיהם,
יכנס לריאותייך, ויחסל אותך סופית?
זה מה שאת רוצה?
לנסות למצוא את מותך,
כשעוד לא הגיע הזמן?

אני יודעת שאת לא,
לא רוצה בזאת.
את אוהבת את חייך,
בטוחה אני.
ולכן,
יודעת שאני שתקשיבי,
תקשיבי לי.
תבחרי בחיים,
ולא במוות.

כי המוות,
בסופו של דבר,
יגיע.
אבל,
עד אז,
תלמדי לחיות,
נכון.
בריא.
אם טעויות או בלי טעויות.
אך תחיי,
כי החיים,
החיים יפים.