תקוות וחלומות

אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אצטרך להמשיך עם כל הסיפור הזה, אבל אני יודעת שזה לא עומד להיגמר בקרוב.
"קדימה," הוא אומר ומחייך אליי."תעשי את הכי טוב שלך." הוא צוחק עליי, בטוח שאני בקושי אפגע בו.
אני חושבת שאם היינו מחלפים, אם אני הייתי הענק שנערה פצפונת היית מתכוונת להרביץ לו, גם אני הייתי צוחקת כאילו העולם הוא בדיחה אחת גדולה.
אני מניחה שהוא מתחיל להשתעמם מהעובדה שעוד לא עשיתי דבר, בגלל שהוא מתחיל להתגרות בי, אני חייבת להודות שהוא לא יותר מאשר מתרד, ליכלוך שאני יכולה להעיף מדרגי בתוך פחות משניה.
הוא כל כך עסוק בניסיון לשעשע את עצמו עד כי הוא לאנשים לב שאני מתחילה לזוז.
אני יודעת שאני צריכה לעשות את הזה מהר, תנועה או שתיים ולסיים עם זה, אסור לי לתת לו זמן להתעשת ולהגיב.
המקום הראשון בו אני פוגעת הוא המפשעה שלו, דבר אשר גורם לו להתקפל.
כאשר פניו עוברות מולי אני שולחת אגרוף אל מתחת לסנטרו, דבר אשר כמעט גורם לו להתיישב בחזרה לגובהו המקורי.
האגרוף ההוא היה מלא בחלומות והתקוות שלי, זה היה אגרוף שמלא בדחף שלי להישאר בחיים, התנועה היחידה ההיא היתה מספיק חזקה בשביל להפיל אותו מרגליו, אני מניחה שזו הייתה דרכי להראות לעולם שהוא לא ינצח אותי, שדבר לא יהיה יותר חזק ממני כל עוד אני נלחמת עבור התקוות והחלומות שלי.
אני חייבת להודות שאני שונאת את זה, את העובדה שזה המוצא היחיד שלי מהמקום הזה, שהדרך היחידה שלי להתקדם בחיים האלו, הם להשפיל אנשים כמוהו, אנשים שבטח הגיעו לפה בדיוק כמוני, מבולבלים ועם רצון מטורף לשרוד.
אני מניחה שאם לא הייתי שונה מהם, אם לא הייתה לי סיבה לחיות, אני הייתי נמצאת עכשיו על הרצפה במקומו.
אני מביטה בו, תוהה מה לעשות איתו, הוא שוכב על גבו, ולרגע אחד, אני כמעט מאמינה כי הוא חסר הכרה, אך אני לא מתכוונת לבטוח במראה התמים שלו.
אני מרימה את רגלי ובועטת בו בין הצלעות, נעלי המחודשת משמיעה רעש מוזר כאשר היא פוגעת בעצם, והוא נאנק בכאב.
היה ברור שבקרב הזה נגמר ושאני המנצחת, היה ברור גם שאיש מהם לא יתייחס אליי בזלזול יותר.