תקווה

את מתהלכת בשמלה החגיגית והתכולה שלך הלוך ושוב, הלוך ושוב.
יודעת שאם תנוחי ותשבי, המחשבות יטרידו אותך עוד יותר, ויקימו אותך בחזרה.
עינייך הכחולות מתבוננות למעלה, אל הכוכבים האחרונים שעוד נשארו זורחים בלילה השחור והקפוא הזה.
אפילו הירח כבר לא יכול לעזור לך, הרי הוא נעלם באפלה, והשאיר אחריו פס זעיר ודק, שהחשכה מתגברת עליו עוד יותר, מאפילה עליו.
את מחפשת את תשובותייך בפס הדק הזה, כאילו כל תקוותך תלויה בו. מתבוננת בנקודות
הקטנטנות שבשמיים, כמחפשת בניצוץ הקטנטן רמז, תשובה לחידה, אפילו רק מילה נכזבת.
הקהל כבר עזב, ורק את נמצאת לבדך, מוארת באורם החלוש של הכוכבים בעודם נכבים.
אפילו הכוכבים כבר עזבו, והפס הזעיר של הירח כבר נעלם ממזמן באפלה.
הכל כבוי, אין אפילו עוד ניצוץ של כוכב בשמיים, כמו שתקוותך כבויה, ואין עוד ניצוץ של תשובה בעינייך.