תקווה.

חולמת, בורחת, שוכחת, ידיי רחוקות מלגעת בשמיים.
בלרינה שרקדה לה כמו בובת חרסינה באמצע עולם נטוש ובודד מצאה את עצמה רחוקה מהכול.
ציפור שעפה לה בין השמיים לאדמה ושאלה את עצמה, אך לא ידעה את התשובה.
ילד קטן ששכב במיטה וחיכה לחלומות שיבואו אליו בשמחה, אך אבדה תקווה.
גיבור שהפך לרשע כי הוא פתאום כל כך שנא.
רשע שהפך לגיבור כי פתאום הוא רצה תקווה.
עולם בודד ומרוסק ביקש בקשה אחת בלבד, אך בקשתו נעלמה אל האוויר השקט.

הייתה ילדה קטנה שאהבה את כל עולמה, אך את עולמה היא איבדה וגם את משפחתה.
את תקוותה היא נטשה ואת שמחתה זרקה, ילדה קטנה ברחה.
והילדה הקטנה שדרך כאב ואומץ גדלה, הפכה לאישה שהתגברה על כאבה.
והילדה כבר לא הייתה לבד, היה לה את עצמה.
ועכשיו כשהילדה שהתבגרה מנסה למצוא את מקומה, היא תחקור את עולמה החדש ותגלה תקווה.

היה ילד קטן שהיה לבד לגמרי, אך תקווה מצאה אותו ונתנה לו בית.
הילד הקטן שאחריי כמה זמן, פגש את הילדה הקטנה ומיד מצא חברה.
כי הבן אדם היחיד שהצליח לשמח את הילד הקטן והקר, הייתה הילדה הקטנה המאושרת ומלאת תקווה.
ושניהם יגדלו ויגלו, שהעולם שבהם הם חיים גדול יותר מכל עולם שבדמיונם.
והם יגלו עד כמה העולם שסביבם מלא כאב, ושמחה.

אך החלומות של העולם לא מסתיימים אפילו לא לשנייה.
היא ניסתה לברוח אל עולם אחר, אך חלומותייה חסמו אותה מכל דבר אחר.
היא רצתה לשכוח אך הזיכרונות החשובים לא שוכחים.
השמיים שהיא רצתה להגיע אליהם היו עוד רחוקים, אך ידייה עוד יגיעו אל השמיים.
האחת שיכולה להיות הכול,
האחת שתהרוג את כולנו,
האחת שתציל את כולנו,
ידייה עוד יגיעו אל קצה השמיים, ומעבר.