תקווה

תקועה בחלומות, תקועה בדרכי, ידיי מחפשות עולם להיאחז בו. בחשכה בה אני עומדת, קולי לא מגיע לשום מקום ועיניי עדיין מסונוורות מהשניה של שמש שראיתי. לא יודעת מה להגיד לך, אני עומדת ורק מרגישה את הדמעות שזולגות מעיניי. לחזור בזמן לא היה מעולם אפשרות, אני כבר לא רואה מול מי אני עומדת. הספקות לא מפסיקות להטביע אותי בים של שקרים וליבי רק מחפש אחר האמת שאותה שכחתי כבר ממזמן, אך אם שכחתי אז איפה אני עכשיו? עוד שאלות, עוד ספקות, ורק כאב נשאר בסופו של דבר. האור שראיתי, התקווה שרציתי, החיים שחייתי, האם מותר לי לרצות את כל זה בחזרה? עוד טעות ועוד שקר, עוד תירוץ ועוד אמת שנאבדה מאחוריי כל מה שיצרתי.

קול אחד, זה כל מה שהספיק להעיר בתוכי משהו שלא זכרתי שהיה קיים בי. משפט אחד וזה היה הצעד הראשון שלי לתקווה. בן אדם אחד וכל דמעותיי ששמרתי בפנים פרצו החוצה וכל השקרים יצאו החוצה. שמחה, אושר, דברים שחיכיתי להם סוף סוף מצאו את דרכם חזרה אליי ואני כאן עומדת מאושרת, נהנית מכל דבר שעובר בדרכי, חיי כבר לא מה שהיו וזה כבר לא משהו רע. האור חזר בהדרגה ואני כבר לא מסונוורת, החשכה נמצאית אך נותנת לי צל מרגיע מול השמש החזקה. אני לא לבד, מעולם לא הייתי לבד, גם כשאף אחד לא היה לידי ליבי היה איתי, אני עצמי הייתי שם בשבילי, ולעולם לא אשכח את זה.