תפוח

                    

זה מגיע שוב פעם.
אני מרגישה דמעות פוצעות בעיני.
אמא שואלת.
לא אני לא רוצה טוסט לא, לא פשטידה.
תפוח ליום.
הסכין חותך ומשמיעה כל גריסה ומיץ חמצמץ מתפרץ. כל תפוח שונה, כל איש שונה. התפוחים ירוקים וגדולים, הם מבריקים באור הפלורוסנט ולרגע אני רואה השתקפות.
הזמן זורם. פנסי הרחוב חודרים מבעד לסורגים ומשאירים פסים מעובים על ארון העץ. עכשיו לילה והרוח מנשבת מבעד לעצי האורנים. הם מזמרים בלחש ובתוך כל עלה טמון סיפור שלעולם לא אדע: על ציפורים אדומות חזה ומהירות כנף שהישתכנו בקיץ, על גשמים שהמטירו חודי קרח מישתברים.
החדר חשוך, צללים מפוספסים על הארון ובחוץ העצים מזמרים. אפלה.
נהפכתי קיפוד. הכל מתנפץ, רסיסים חורטים בלחיי וזעקה גועשת, לא נישמעת, בוקעת מיפי. למה? . אנשים חיו כאן אלפי שנים, הם מתים ועלומים. גם אנחנו ניעלם, הרחובות ישקקו אנשים זרים ולא מוכרים. ואולי יעלמו אף הם, רחובות, עצים ופנסים, כולם יעלמו. הכל יהפך לחושך אין סופי.
הכל חושך, אני כבר במיטה ומוגנת בין הרי שלג רכים. גופי רועד, חזי עולה ויורד, ברטט כמו רכבת דוהרת. לינשום. לינשוף. 
מחר שמש תבוא. יום מתתחיל וחוזר על עצמו. השעון יצלצל ואני יכתיף ילקוט, ישב על כיסא פלסטיק מקושקש ואקשיב. מי שאין לו עבר גם אין לו עתיד. אבל כולם מתים ועלומים. אני אחזור באוטובוס, ייצפה בבנות בית-ספר מחליפות מדבקות וורודות מבריקות ובזקנות עם סלים שעומדות בלי מקום לשבת. בבית הכל יהיה חם וקר.אמא שואלת. תפוח ליום: הסכין חותך וחודר אל האצבע וארגמן חזק ויפהיפה ישלוט בכל.
אני לא רוצה מחר ולא כלום.
נהפכתי קיפוד דוקרני ועייף. פנסים מאירים על גבי שמים מאופלים שסדקים חרצו בהם נקודות אור, כוכבים. אין לי קול ואני צורחת ובוכה. הרי השלג שלי נמסו, כבר אין הגנה ולאן כל האנשים נעלמים? שאלתי, ואני לא יודעת כי גם אני נעלמתי.