תפוזים

אם לתחושות היה ריח, כל האוויר היה מלא בשברי אגוזים וקומץ גרידת קליפת תפוז. בתכלס, יש קצת אגזוז וערפילי עשן ופיח שחונקים את העיר הזאת. אז אנחנו יושבים בשניים ואני מנסה חזק להסביר לו למה דווקא תפוזים. המילים קצת בורחות לי, וכל הדיבור שלי יוצא ממש מסורבל כאילו נשכתי את הלשון ועכשיו היא כזאת מנופחת, ואני רואה איך המבט שלו נעשה מבולבל יותר ויותר ואיך הוא מתאמץ להסתיר את זה. אז אני מוותרת, כי תחושות גם אי אפשר להעביר במילים.
אז אנחנו יושבים על הגג במין אקט כזה של מחאה ורוח נעורים, עם הארובה מאחורינו והרוח שורקת באוזניים. ואני מסתכלת על הנקודות הכתומות של העיר שקצת נמרחות לי עכשיו כשהרוח גורמת לעיניים שלי לדמוע. והן מהבהבות קצת בגלל האוויר המרצד, ואני לא יכולה להימנע מלחשוב על איך שטיטאניק שלחה את אורות המצוקה שלה ואיך שזה לא עזר לה. אולי גם העיר שולחת אלינו נואשות קריאות לעזרה ואנחנו בכלל לא יודעים. ומגיעה רוח מערבית מהבילה ישר מהים שהירח משתקף עליו כסוף, ושהוא כולו שחור ומשתבר על המזח. מהגובה הזה הגלים נשמעים קצת כמו זמזום כועס של דבורים. ואני שוב חושבת על תפוזים ואיך שפעם בטח היה פה פרדס ואנשים חיו פשוט ובטוח. ולא היו גגות להסתכל כך מלמעלה על הכל, ואם היו אז לא היה צריך. אנשים הלכו בתלם, בין רצועות של עצים ושמיים ובאוויר היה ריח של תפוזים. וכמה שזה מוזר, שאני מרגישה צביטה של געגוע למשהו שאני בכלל לא מכירה. בעיר הזאת יש תחושות של מרירות טבולות בנוסטלגיה, וזה מן שילוב מנחם ועוקצני כזה. כמו קליפות תפוזים.