תסתכלי עליי

ברגע שהיד שלו מוצאת את מקומה על עורפי הוא מושך אותי קרוב יותר אליו.
אני לא מביטה בעיניו, אני לא יכולה ליישר את מבטי למבטו, אני רוצה לומר משהו, אך אני פוחדת שאהרוס הכל.
"תסתכלי עליי." הוא אומר בשקט ומניח אצבע תחת סנטרי, מנסה לגרום לי להביט בו, אך אני נאבקת בו, לא מוכנה לפגוש במבטו.
"אנחנו לא נפתור כלום אם את אפילו לא יכולה להביט לי בעיניים." הוא אומר ורק אז אני מוכנה להביט בעיניו, אך אני עדיין לא מוכנה לדבר איתו.
אני יודעת שהוא ירצה לשמוע מה לא בסדר, הוא הרי האביר על הסוס הלבן, הוא חייב להציל אותי, אפילו כאשר אני לא זקוקה להצלה, אפילו כאשר כל מה שאני צרריכה זה כמה רגעי שקט, כמה דקות בהם זה פשוט אני, ואף אחד אחר, אני יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל את מספר הרגעים ההם, אז עשיתי את זה, פשוט נישקתי אותו.
כאשר אנחנו מתנשקים, אני לא יכולה שלא להבחין כמה שפתי ורכות ומרטיטות.
אני עוצמת את עיניי, אך רק אחרי שהוא עוצם את אלו שלו, החושך שתחת עפעפי, מסתיר דברים נפלאים, מראות יפהפיים, פתיתי שלג אשר בסיחרורם הופכים לפרחים וציפורים אשר במעופן הופכות לעננים.
לנשק אות והיה כמו ללכת לרחף, רגלי לא נוגעות ברצפה והכול נראה פשוט כל-כך לא מציאותי, אני מרגישה חופשייה פתאום, חופשייה לחלוטין בפעם הראשונה זה זמן רב.
אני לא יכולה להגיד לכם כמה זמן הנשיקה ההיא נמשכה, יכול להיות ששניות אולי מספר דקות, אך בשבילי זה נראה כמו נצח, אך נצח מהסוג הטוב, נצח מהסוג שאתם רוצים שלעולם לא יסתיים.
הוא מתרחק ממני, רוצה להגיד משהו אך לא אומר דבר, אני מניחה שהוא פשוט לא בטוח מה הוא רוצה לומר.
אני יכולה להרגיש את רישומן של האצבעות שלו בכל מקום שהן נוגעות בעורי, הן משאירות אחריהן חמימות נחמדה.
"מה רצית לפתור בדיוק?" אני שואלת לאחר רגע בזמן שאני מסדרת את השיער שעצבעותיו הספיקו לבלגן בלי ששמתי לב.
נראה ששאלתי תפסה אותו לא מוכן, הוא ניסה לומר משהו, לשאול שאלה או דבר מה בסגנון, אך נראה שדבר לא יצא מפיו, אף לא מילה אחת, או לפחות שאלה.
"אני לא זוכר."