תסמונת מתים למחצה

-תקראו את 'רציתי להוסיף' בסוף-

מתתי בתאונת דרכים, יכולתי להלחם על החיים שלי, אבל בחרתי שלא. זה לא שלא היו לי חיים מאושרים, האמת שהייתי מאוד מאושרת, הורים אוהבים,אוכל על השולחן,וחברים טובים. פשוט החלטתי לוותר כי הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. אבל זה לא היה הסוף,בערך שנה אחרי המוות שלי, התקיימה ה״תחייה״. כל המתים קמו לתחיה, אבל חזרו כזומבים, הזיכרונות והעבר שלנו עדיין היו איתנו, לא יכולנו לדבר וצדנו בי אדם. עד שהרופאים הצליחו לפתח תרופה שמחזירה לנו את השפיות, חזרנו להיות בני אדם רגילים , חוץ מזה שאנחנו לא אוכלים או שותים. והמראה שלנו מזעזע, אבל גם לזה מצאו פיתרון, נותנים לנו עדשות לכסות את העיינים המוזרות שלנו ומוס כיסוי כדי לתת לעור שלנו צבע נורמלי. אנחנו נמצאים באיזה שהיא ׳פנימיה׳ אפשר להגיד, ששם מטפלים בנו ומשקמים אותנו עד שניהיה מוכנים לחזור למשפחות שלנו. הדוקטור שלי אמר לי שאני מוכנה ״אבל אני לא מרגישה מוכנה״. אמרתי בטון מלא רחמים עצמיים.
״ את מרגישה שוב. מאמיני לי שאת מוכנה.״
שמתי את העדשות ואת מוס הכיסוי ויצאתי עם מזוודה מהחדר שהתגוררתי בו בזמן השיקום.
הורי חיכו לי בחוץ, החלטתי לצאת אליהם ללא פחד. אבל מצד שני, איך אני יכולה לצאת אליהם ככה שאני יודעת שרצחתי אנשים בדם קר, ופשוט אכלתי אותם. הפסיכולוגיים בפנימיה תמיד מזכירים לנו שזאת לא אשמתנו, אבל אני כן חושבת שזו אשמתנו.
ההורים שלי שמו לב שאני מתקרבת, אמא שלי רצה אליי בהיסטריה וחיבקה אותי חזק.
״ילדה שלי,את פה! זו באמת את! את גם.. לא ניראת..״ היא התחילה לגמגם, היא רצתה להגיד שאני לא ניראת זומבית.
״ הביאו לנו עדשות מגע ומוס כיסוי כדי שלא ניראה כמו מפלצות״ אמרתי.
גם אבא שלי חיבק אותי חזק, הוא לא נתן לי לנשום. ככה זה שהבת שלך מתה וקמה לתחייה.
נסענו הביתה ובילינו את כל היום ביחד. שמתי לב שלאמא שלי עדיין קשה לקבל אותי כפי שאני, כלומר עם התסמונת הזאת. בערבל לפני שהלכתי לישון ניסיתי לדבר איתה על זה, אבל היא הכחישה.
״מה פתאום מתוקה שלי, אני אוהבת אותך בכל מצב!״ היא אמרה בקול צווחני. אני פשוט שונאת כשהיא משקרת.
הגיע בוקר שמתי את המוס והחלטתי לשים את העדשות אחרי ארוחת הבוקר כי הן עדיין מרגישות לי קצת מוזר. ירדתי לחדר אוכל ושם אמא שלי חיכתה לי, אבא שלי כבר הלך לעבודה.
על השולחן חיכתה לי ארוחת בוקר מפנקת פנקייקים עם סירופ שוקולד. חבל שאני לא יכולה לאכול את זה. ״אמא את יודעת שאני לא יכולה לאכול את זה נכון?״ שאלתי.
״אוי שכחתי לגמרי! טוב אז אני יאכל את זה, בואי שבית ארחי לי חברה״ היא ענתה.
היא שמה לב שאני בלי עדשות (איך אפשר שלא לשים לב אני ניראת מזוויע בלעדיהם)
״מתוקה שלי למה את בלי העדשות?״ היא שאלה בטון מוזר כזה,לחוץ. היא מפחדת ממני.
״אני ישים אותם אחרי הארוחה״ עניתי.
״בבקשה תשימי את העדשות.״ היא אמרה ברצינות. התעצבנתי מזה,לא משנה מה אני יעשה היא בחיים לא תקבל אותי כמו שאני. עליתי לחדר, שמתי רק עדשה אחת והורדתי את רוב המוס.
ירדתי למטה, אמא שלי נבהלה כשראתה אותי ככה.
״את אוהבת אותי ככה אמא?! את אוהבת אותי?!״ שאלתי בכעס גובר.
שברתי את הצלחת שלה מרוב עצבים. היא התרחקה ממני בפחד ורק שמעתי אותה ממלמלת
״ב… בבקשה… אל תפגעי בי…״ . נדהמתי, איך לעזאזל היא חשבה שאני הולכת לפגוע בה?! אולי הייתי תוקפנית מדי אולי זה בגלל שכחתי לקחת את הזריקה שלי שבלעדיה אני יחזור להיות זומבית תוקפנית שוב. כבר הבנתי שזה לא יעבוד, אני לא יצליח לחיות ככה. הלכתי לארון התרופות בקומה למעלה, והפעם סיבת המוות הייתה שונה לגמרי, התאבדות.