'תנו לגדול בשקט'

היום שמעתי משפט שהכעיס אותי.
מאד הכעיס אותי.
זה היה בעת מילוי מקום של ערבית,
המורה המחליפה ניסתה לפתח דיון על מלחמת יום הכיפורים.
הכיתה… החליטה להתעלם מקיומה.
כמו בכל פעם שיש מילוי מקום.
ואז היא זרקה את המשפט שהצית את זעמי.
"עצוב שילדים לא מתעניינים בנושאים כאלה"
את מקשיבה למה שהוצאת עכשיו מהפה או שאין לך אוזניים?
המילת מפתח כאן, היא המילה "ילדים".
אנחנו ילדים, ילדים צריכים להתעסק במשחקים, בשעשועים, בלהיות שובבים.
לא בכאב.
לא במוות.
לא במלחמה.
אנחנו ילדים.
תנו לנו להיות כאלה, בבקשה.
עוד מהגן מלמדים אותנו על ההרג ועל מלחמות.
אני זוכרת איך כל פעם שיש את יום הזיכרון לשואה יש בי פחד שהרוח של היטלר תבוא אליי בלילה.
למה?
כי לשמועה את כל ה…. אין אפילו מילה מספיק חזקה בשביל לתאר את התועבה הזאת – מהגן.
זאת טראומה.
אני יודעת שאם לי זה טראומה אז בטח לאלה שחייו שם זה יותר גרועה.
אבל אנחנו חייבים לעשות לעצמנו ביקורת, האם ילדים (!!) בגילאים חמש שש שבקושי יודעים כמה זה 2+2 לדעת על השואה? על תאי הגזים? על המלחמות? על ההרוגים? על הכאב ורוע? לגזול מהם בכזו אכזריות את התמימות היפה, ומגנה שלהם?
לדעתי זה כבר מעשה אכזרי לפני עצמו.
אני יודעת שאני בת 14, ושאני כבר נערה אבל האני נזכרת בכל מה שקרה ועדיין קורה לי בגלל כל הסיפורים ששמעתי בעודי ילדה בת חמש… וזה מצית את הפתיל -האורך יש לציין- שלי.