תמיד

"היי" נשמע קול מאחורי,
ולא הייתי צריכה להסתובב בשביל לדעת מי בעליו.
"תבטיחי לי שתהיי חזקה,טוב?" הוא שאל,
ולא הייתי בטוחה למה הוא עושה את זה.
למה אכפת לו ממני בכלל.
"תמיד"
אני עדיין זוכרת את היום בו הבטחתי לו את זה.
והצלחתי בזה, רוב הזמן.
אבל לאחרונה, נראה שלא נשארה סיבה להיות חזקה.
טוב, אולי חוץ ממנו,
אבל עדיין לא הבנתי את עינינו בי,
ואם זה יחזיק מעמד, או שזה רק משהו זמני.
"את בסדר?" נשמע דפיקה על הדלת.
לא עניתי, קיוויתי, שהוא פשוט ילך וישאיר אותי לבד.
"תקשיבי, אני יודע שאת שם"שמעתי שהוא מתיישב ליד הדלת
"לפחות תדברי איתי"הוא אמר לאחר שתיקה ממושכת.
לא יכולתי לדבר.
לא רציתי שהוא ישמע את הדמעות בקולי,
אז כתבתי פתק.
"על מה?" הוא הקריא את הכתוב וצחק לעצמו.
"אני מניח שאת עושה הכול בדרך שלך,הא?" הוא אמר
ואני רק בכיתי בשקט.
"אני עשיתי משהו?" הוא שאל וכתשובה כתבתי עוד פתק.
"כן, אתה נחמד מידי, מה הבעיה שלך?"הוא קרא במלמול,
ועל שפתיי הסתמן שבר של חיוך.
"אני לא יודע, אני מניח שאני פשוט דפוק מידי" הוא אמר
ואני כתבתי לו פתק נוסף.
"אני דפוקה, ותאמין לי שאתה רחוק מלהיות איתי"
הדרך בה הוא הקריא את זה גרמה לי לרצות עמוד מולו
ופשוט לשקוע בחיבוקו, אך לא רציתי שידע שהפרתי את ההבטחה.
"זאת הדרך שלך לספר לי שאת לא רוצה לראות אותי יותר?" הוא שאל לאחר זמן מה
"זה מה שהשתיקה שלך מסמלת?" הוא אמר, והאמת שלא ידעתי מה להגיד לו בחזרה,
מצד אחד, ידעתי שזה לטובתו, שאם הוא ישמור ממני מרחק הוא עוד עשוי להצליח לצאת
מהתסבוכת הזו.
אבל מצד שני, אני אנוכית לחלוטין.
"חכה" אמרתי ופתחתי את הדלת.
הוא עמד בגבו אליי, לא בטח אם להסתובב או להמשיך ללכת.
"אתה יכול להסתובב בבקשה?" שאלתי לאחר זמן מה,
שבו פשוט עמדנו שם.
הוא הסתובב אליי ולא היה צריך הסבר, הוא פשוט פרס את ידיו,
וחיבק אותי, נותן לי לבכות על כתפו ומנסה להרגיע אותי.