תמיד. זה רודף אותך לכל מקום.

למה תמיד ההרגשה הזאת.
לא שייכת. לא שייכת. לא שייכת.
לא שייכת לכלום.לאף אחד. לשום דבר.

אני גם כאן.
אני צורחת.בשקט. מבעד לעוד חיוך ביישן. מבעד לעוד מבט חולם. שבורח מהמציאות. אבל אין בכלל לאן.

וגם כשיש יחס. הוא כל כך בוחן ומשתק. ביקורתי משהו.
אף אחד לא באמת מתעניין בי.
יותר ב-"מה הסיפור שלה". במובן הביקורתי.

אז גם המצחיקה שאני משתבללת בתוכי בחוסר ביטחון. ואני כמו עלה נידף. וקצת חמוץ. וחולם. אבל בעיקר לא שייך. לא שייל לשום מקום.

ויש אנשים נחמדים. אבל הם בכלל לא מכרים אותי.
לא שציפיתי מהם. התכוונתי.בגלל שהייתי כל כך משובללת בתוך עצמי. והם דיברו איתי במצב הזה. הם לא היו מזהים אותי בכלל אם היתי מדברת כמו שאני רגילה. ליד אנשים שאני בטוחה לידם. שאני מרגישה שייכת. אהובה.

ולמרות שהם היו נחמדים, המוח שלי היה על טייס אוטומט. על חיוך על הנהון. אבל במוח שלי עלתה וירדה אזעקת חרום ,אורות אדומים מהבהבים וצורחים לי במוח-"לא שייכת לכאן! אזעקה! לא שייכת לכאן".

ואני רק רוצה לחבק את עצמי חזק. לשים את הידיים על האוזניים חזק חזק. להשתיק את כל הרעשים שלא נגמרים לרגע. ולהיות לבד. לבד.

אבל שם זה לא היה אפשרי לרגע.
ובדרך חור היום הבייתה. בכיתי.

אני תוהה לעצמי אם הם בכלל ידעו שה גרמו לי לבכות. עם השאלות העוקצניות . וההתרחקות הברירת מחדל. כי היא פשוט לא שייכת. היא שונה. היא לא כמונו.

אולי הם ידעו. אולי לא. אני מספר אחד בהעמדת פנים.

אבל עדי ידע.
והוא בכה איתי.

ורציתי לומר לו משהו.
רציתי לומר לו תודה.
שהוא מבין אותי.
אבל רק אמרתי להתאות. וניסיתי להעביר את התודה שלי בעיינים.
אני לא בטוחה שזה הצליח.
אבל אני מקווה.