תמיד היית דרמטי

תמיד היית דרמטי.
לא ידעת להפסיד בכבוד, לא ידעת לנצח ולשתוק.
היית פקעת עצבים מהלכת. כל פעם שמשהו לא הסתדר כמו שקיווית, היית בורח, צורח והורס כל מה שהיה בסביבתך. ואני הייתי צריכה לחכות שתרגע, ולהמשיך ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. היינו חברים טובים, אני ואתה. גדלנו ביחד, טיילנו ביחד ולעתים גם ישנו ביחד.
התחלנו להתבגר ולהתרחק, אתה המשכת בדרך שלך ואני בשלי.
יום אחד נפגשנו, לגמרי במקרה. אתה זוכר?
התחלנו לבלות ביחד שוב, היית רגוע יותר מפעם. לפחות ככה חשבתי.
אולי ההתקפים שלך הופיעו הרבה פחות, אבל הם היו גרועים יותר. היית מסוגל להרוג בן-אדם כשהתקף העצבים שלך התחיל. אבל נישארתי, והפעם לא חיכיתי בחוסר מעש עד שתרגע, התקרבתי אליך למרות שזה מסוכן והזכרתי לך לנשום. הזכרתי לך שלפעמים החיים לא הוגנים ולא תמיד מקבלים מה שרוצים אבל צריך להמשיך הלאה. וזה עבד, נרגעת ויכולנו להמשיך את היום כרגיל, כאילו לא קרה כלום.
בילינו הרבה זמן ביחד ובסופו של דבר ה-הכי צפוי קרה, התאהבנו.
תמיד אמרת לי שאני הדבר היחיד שמרסן אותך, אבל ידעתי שאני לא מספיקה.
זוכר את החתונה שלנו? לא עזבת את היד שלי. נלחצת והתחלת לכעוס על עצמך. החזקתי את ידך בחוזקה ולחשתי שהכול בסדר והכול יהיה בסדר.
כשהתעוררתי בבוקר אחרי לא היית שם, היה רק שביל פרחים שהוביל מהמיטה שלי עד לבית החדש שקנית לנו, זה היה בית ענקי עם חצר אחורית שמובילה ליער. מאז, השתמשת בשבילי פרחים כל פעם שרצית להפתיע אותי. אז היו לנו נישואים מאושרים בהתחלה. המצב התחיל להחמיר ביום שחנקת את עצמך, הייתי שם כדי לעצור אותך. והסיבה שעשית את זה הייתה ששכחת לקנות חלב. הפסיכולוג אמר שזה הרס עצמי, מה שגרם לך לשנוא את עצמך עוד יותר. התחלת לשתות, התחלת לצעוק. אך אף פעם לא העזת לפגוע בי, זה עזר לי לזכור שאתה אוהב אותי. לא יכולתי לעזוב אותך, לא רציתי. המשכתי לקוות שמחר יהיה טוב יותר, שמחר נמצא פתרון. קיוויתי לשווא.
יום אחד התעוררתי בבוקר ולא היית שם, רק שביל פרחים שלא ידעתי לאן הוא מוביל.
כל-כך שמחתי, לא ראיתי אחד כזה כבר הרבה זמן. התחלתי ללכת בעקבותיו, החיוך לא ירד לי מהפנים. היית בטוחה שהיום הזה הולך להיות מושלם. הגעתי למעבר בין החצר האחורית שלנו ליער הגדול מאחוריו. חששתי, אף פעם לא יצא לנו לטייל ביער, אבל השביל הוביל לשם, אז חשבתי שערכת לנו פיקניק, ברוב טיפשותי. המשכתי ללכת בעקבות השביל, אפילו לא עצרתי להסתכל על היער היפיפה שאני נמצאת בו, הייתי נחושה להגיע לסוף שביל הפרחים ולגלות מה מחכה לי. הגעתי לקרחת יער, שם עמד עץ בודד. אך השביל לא הסתיים שם, הוא הוביל אותי עד לעץ. שם אתה היית, חבל כרך את צווארך, היית קשור לעץ, היית תלוי.
מתחתיך חיכה לי פתק, כתבת לי שאתה אוהב אותי ומצטער על הכל.
כמו שאמרתי, תמיד היית דרמטי.