זיכרונות ילדות.
ישבנו על רצפת עליית הגג של ביתו.
חיטטנו בארגזים שהיו מפוזרים בכל פינה ופינה, מחפשים אחר סודות ילדות.
"מצאתי משהו.." הוא מלמל בזמן שדחס את ידו לארגז גדול שקרקש כאשר ניסה להוציא משם את החפץ. המשכתי לבדוק בקופסאות, בזמן שהוא כמעט נופל אל תוך הארגז בגודל גופו.
נאנחתי לאחר כמה שניות שבקופסה לא היה דבר, והבטתי לכיוונו. צחוק קל נפלט מבין שפתיי. חצי מהגוף שלו היה בתוך הארגז, ורגליו בעטו באוויר בחוסר אונים.
"לעזור לך?" שאלתי מצחקקת, בזמן שהתקדמתי לעברו בפסיעות קטנות.
הוא חבט יותר חזק ברגליו וצעק לעברי משפט שנשמע מעט מעומם:"לא! אני מסתדר!"
חייכתי, ועמדתי ליד הארגז שבו הוא היה 'כלוא'. צעדתי צעד אחד לאחור, מחשש שמרוב התנועות שהוא עושה, הארגז יפול עליי.
לאחר שניות ארוכות, שמעתי את אנחתו, והארגז הפסיק להיטלטל.
"תעזרי לי.." שמעתי בלחישה. הוא נשמע מבויש. צחקתי ותפסתי ברגליו. משכתי אותו כמה פעמים עד שהארגז התהפך והוא יצא.
"איה!" צרח כאשר הסתובב על רצפת עליית הגג, ונתקע בקיר שמולנו.
הוא קם על רגליו בהתנודדות קלה, והביט בי בעיניים גדולות, לאחר כמה זמן, הוא הצטרף לצחוק שלי והתקדם בכשילה לעברי.
"אז.. חזרה לעבודה!" אמרתי לאחר שצחקנו זמן מה.
התקדמתי לעבר תיבה מאובקת ופשוטה, עשויה מעץ מסוים, ומכוסה בעיטורי פרחים בעבודת יד.
נשפתי עליה, והאבק התפזר ממנה. השתעלתי מעט, וברקע שמעתי את חברי המחפש אחר אוצרות, מלמל אמירות כמו:'לאן נעלם תרנגול הגומי שלי?' או 'מה זה הדבר הזה?'
חייכתי מעט, ופתחתי את התיבה בקול 'קלינק!' מצלצל.
"בוא לכאן שנייה.." אמרתי לעברו, ותדהמה כיסתה את פניי.
שמעתי את צעדיו המתקדמים לכיווני. הוא הציץ מעבר לכתפי, והביט בתכולתה של התיבה. השתנקות נשמעה מפיו.
"אההה.. טר.." מלמל הברות חסרות משמעות מרוב הלם.
"זה.. הזיכרונות שלנו." לחשתי, ובקולי נגלתה הסקרנות וההפתעה.
נגעתי בתמונות הילדות שלנו, שאבדו לנו לפני המון זמן. הם היו פה, כל הזמן. בעליית הגג.
תגובות (3)
למה את כותבת כל כך מדהים ואני כל כך… טוב, אין לי מושג איזו מילה יש לתאר כמה גרוע.
תמשיכי את הסיפור של ניאו!
הו זה כזה חמוד ^~^
קרה לי פעם שחיפשתי מלא זמן משהו, ומצאתי לבסוף^.^ ~הרגשה כיפית~
אהבתי את הסיפור
תודה רבה! גם לי זה קרה. אבל הוא נאבד לי שוב ם.ם