תמונות ורסיסים.

טיפות של דם נמצאו על הרצפה הקרה והלבנה כביכול. אני מסתכלת, מנהלת שיחה קטנה עם הקירות.
חלומות כה רבים שהם פשוט חסרי סיכוי להתגשם.
בכל יום לשמוע אותו דבר: "את אנוכית, מה ביקשנו כבר?". והכל מתעוות מול אנשים שמכירים אותך, אבל לא מכירים אותך בכלל. אני יושבת לי בחדר, עט בידי. עוד מכתב, עוד איום, אבל הפחד לא מפסיק.
לפעמים אני מתעוררת בבוקר, מנסה למצוא את האור, אבל התריסים הוגפו, כל מה שנשאר זה שחור.
תמונות קטנות מתערבלות בראש, זיכרונות, אבל המטרה נשארת זהה.
מהצד אני יכולה לראות את הצל חסר התועלת שלי, אני רואה כמה אני אנוכית ואיזה אדם נורא אני. אם אני אעשה את זה אולי הכל ישתפר. אולי, רק אולי החלום יתגשם ואני אהיה סוף סוף מי שאני.
אף אחד לא מכיר אותי, ני חושבת שאף אחד לא ירצה להכיר אותי. אני לא מי שחושבים, אני לא רוצה חייך, אני אנוכית, אני טיפשה ותמימה ולמרות שאני יודעת הרבה, אני בת אדם מרושלת.
בלילות אי אפשר להירדם, אני חושבת על אפשרויות, אני מדמיינת חלומות מתגשמים. אבל הם לא יתגשמו. הם יתפוגגו, הם ישברו לחלקיקים קטנים לאורך הרסיסים של החיים חסרי התועלת שלי.