תמונה קטנה מסיוטי הלילה הקודרים

\"איפה אני?\"
זו הייתה שאלתי הראשונה ברגע בו התעוררתי.
לא זכרתי יותר מדי, אך גם לא פחות מדי. למעשה, לא זכרתי איך הגעתי לפה, ואם לומר את האמת, המקום הזה היה מוכר בצורה מרגיעה, אך גם מפחידה.
הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא הוורד האדום שהיה לצידי. זה לא קל לקום בתוך מקום מסתורי ולא ידוע, המחשבות שעוטפות את ראשי ואת רגשותיי לא היו מעודדות.
האם אני מביאה תועלת?
הייתי שייכת למישהו בעבר?
ושאלת השיא-
איך הגעתי לפה?

המקום הזה נראה כמו תמונה עגומה למראה. שבילי עליי הכותרת האדומים והדוממים, עציי הדובדבן היפים המקשטים את המקום בפריחתם שובת הלב, הכל גורם לתחושה מבלבלת ומטריפה.
מן האופק האפל טירה קטנה למראה נשקפת, טירה אפורה עם מעט אור עמום הפורץ דרך חלונותיה המעוטרים. הירח והשמש שולטים בשמיים בעריצות מגושמת ובמלחמות בלתי פוסקות. האור הבוהק והחושך המחריד אינם מתמזגים בהרמוניה. מקום אחד מואר בפרץ אור מסנוור לעומת מקום אחר בו שורר חושך מוחלט ויוצא דופן. רק אזורים קבועים ומדויקים אשר נראים כמשורטטים בקפידה נראו באופן גלוי לחלוטין, האזור אינו נכבש בכוח על ידי האפלה ולא על ידי האור. האזור היחידי השליו בעל ההרמוניה המושלמת אשר מסוגלת לתעתע חושים ולגרום לרגליים ללכת בעקבות השביל כמאין לכודות לכישוף מוצלח.

צעד, צעד, צעד… הוורד עדיין בידי. אני רצה קדימה וקדימה ללא מטרה. רגליי נשלטו מעצמן, לא הצלחתי לשלוט בהן, הן יצאו לחלוטין משליטה!
הן רצו ורצו בקצב שלהן, ללא מעצורים, ללא בלמים. רצתי בין האור והחושך כחוצת גבולות סדרתית ומתוחכמת. במהירות מסחררת עברתי את העצים היפים, חלפו הם מול עיניי במהירות מחרידה ומסחררת.
הטירה השוכנת סמוך לי רק נראתה כמתרחקת, שואפת לבדידות תמידית ונצחית בתוך האפלה והערפל, כמעט ואין לראותה עם הרקע החשוך. הירח הגדול, הזוהר ברוע לבן טהור, כובש הוא עוד חלקת אדמה והופך אותה לחשוכה ודיכאונית כמו השאר בדיוק…
האורות מסביב משתנים, פתאום אור בוהק מסנוור עיניים וברגע אחד משתנה לחושך כמעט מוחלט. למזלי רגליי פנו לאזורים אשר נראו רגילים, מאוזנים, ושלווים. אזורים בהם האור והחושך התמזגו בשלום והביאו תקווה.
מקום זה הנו חסר איזון, רק שחור-לבן. בקושי נראה אפור בין כל הכאוס המתעתע והמטריף הזה.
\"אין שום בושה לרוץ כל עוד הרגליים נותרו פעילות\" משפט זה מחזק אותי כל פעם מחדש, מלמד אותי לעקוף את צרותיי ולברוח מהם כמו איש המסתנן לתוך ארמון מלכים במטרה לחבל שם בצורה מתועבת בדרך הסודית והחכמה ביותר.
כל עוד התמדתי בריצה בלתי פוסקת, כל עוד רצתי וסרקתי את הסביבה… המצב נהייה משונה וגרוע בכל רגע ורגע.
העצים החלו להתקלף ולהיסדק, הגזע הפך דק והעלים נשרו בעודם בחיים. אך בכל זאת העצים שמרו על היופי המהפנט שלהם, הגזע עדיין נראה בריא וחי מבעד למראה החלש והעלוב. עליי העצים שמרו על גוונם הוורוד אשר התעקש לשרוד ולשמור על עצמו מפני המוות הקרב.
כל עלה כותרת אדום שנפל בדרכי הפך לנוזל אדום כיין, אדום כדם הקרבן שנפל לידיו של רוצח מדויק וערמומי אשר הסתתר באפלה.

הבטתי לצדדים שוב ושוב. כל פעם שהעברתי את עניי לחפץ אחר הוא נראה מעט מטושטש מהרגיל, הוא נראה מוכפל ו… מוזר. הפכתי להיות מטושטשת יותר ויותר…
ראייתי הפכה להיות משונה, הכל היה בגווני שחור, לבן ואפור. כל עוד שהתמדתי לסרוק את הסביבה, ראיתי כתמים אדומים ומוזרים.
בהתחלה ראיתי רק מעט מהם, ניתן היה לספור אותם על כף ידי. רק פה ושם כתמים אדומים כדם. בכל צעד שצעדתי שמעתי את לבי פועם בחוזקה.
בום בום…
בום בום…
בום בום…
בכל פעימה ופעימה הכתמים הפכו כהים וגדולים יותר, הם התרבו. הם היו כמעט בכל מקום אפשרי. ראיתי אותם! הם היו מול עיניי! זורמים בלי חוצפה ובלי סוף!!!
על הרצפה נחלים קטנים של דם זורמים, זורמים במהירות כדם הזורם בתוך הוורידים. זורמים בצורה מדויקת וישרה להחריד, כמאין הכל מתוכנן מראש. הכל כל כך מדויק, אך כל כך מבלבל. אני מגישה מטורפת. אני לא מבינה מה קורה!
העצים הפכו למפליי דם ענקיים. דם זרם לרצפה והשלים את הנהרות הזורמים בצורה מפחידה ומופתית, את הנהרות המדויקים בגבולותיהם שאותם הייתי חייבת לראות. העלים שינו צורתם למשולשים כסופים ששיסעו את בשרי בלא רחמים. שוב ושוב כאבים חדים היוצרים פצעים לא עמוקים, אך בהחלט כואבים.
בכל שנייה כאב חד ומהיר, כאב חד כאילו אדם נינוח יושב בביתו הצנוע אוחז בובת וודו ומטיל את כישופו המרושע והכואב עליי.
זה הקשה עליי לרוץ, אך אני חייבת לזכור כי \"אין שום בושה לרוץ כל עוד הרגליים נותרו פעילות\".
פה, המשפט נכון מבחינה פיזית. אין שום בושה לרוץ כל עוד המצב נהייה גרוע יותר ויותר. הכל מטושטש, עובר מול עניי במהירות. הכל מאיים, הכל פשוט מטורף! אני מתחילה להשתגע או מה?! מה לעזאזל קורה לי פה?!?!
\"הצילו!!!\"
\"תוציאו אותי מן הסיוט הזה!!!\"
\"אני לא רוצה להיות פה!!!\"
\"עזבו אותי כבר!!!\"
מה הטעם לצעוק כשאף אחד לא שומע? אני נמצאת לבד במקום מטורף בו הכל חולף מול עיניי במהירות, רק הורד הבודד שאחזתי בידי נשאר הדבר המוכר היחידי שזיהיתי, הדבר היחידי שלא התעוות והכאיב לי. האזור כבר לא נראה כתמונה, אלא כסיוט. המקום לא עוד מוכר, אלא זר לחלוטין.
אני לא זוכרת היכן ראיתי את המקום בעבר, אך אני כמעט בטוחה שהייתי בו. לא נותר לי זיכרון מפה, אך המראות לא יעזבו את ראשי לעולם.

הטירה מתרחקת ככל שאני מתקרבת. אני רוצה שהיא תהייה פה לידי, פה בחברתי. אני רוצה להסתתר שם בפחד, לשכוח ממנו. אני רוצה שיהיה שם מישהו. אני רוצה עזרה. אני רוצה לברוח. אני רוצה שיתמכו בי.
אני צריכה עזרה!
איך לברוח מפה?!
בהרגשתי, שורשים עזים ומגודלים כבלו אותי לאדמת המקום. אני יודעת שאני רוצה לברוח מהסיוט הזה, אני יודעת שאני לא אוהבת את המקום הזה, אבל…
אבל…
אבל אני מרגישה קשורה אליו כל כך. אני לא מסוגלת לעזוב כך, אני כלואה.
הראש רוצה לעזוב, הרגש רוצה להישאר.
אני לא מבינה מה קורה! מה אני בעצם רוצה?!
אני לא רוצה להישאר במקום המטורף הזה, אך ברגשותיי אני קשורה לפה…
אני מטורפת, אני משוגעת, אני לא יודעת מה קורה!!!
לכו, לכו מפה! אני רוצה להיות פה לבד!!!
תוציאו אותי מכאן!!!
אני חייבת להישאר פה!!!
אני רוצה לברוח מהסיוט הזה!!!

הצילו!!!