תמונה בגווני אפור-לבן

זה מרגיש בגווני אפור-לבן כמו התמונה הישנה הנחה בין ידיי.
זה מחזיר אותי אחורה בזמן, לימים בו הייתי צעירה, נערה, מאוהבת.
התמונה שבין ידיי גורמת לי עכשיו להרגיש כול כך זקנה, ישנה, מכוסה בשכבת אבק כמו המדפים הישנים שבבית הזה.
כבר שנים שלא חזרתי אל הבית הזה, לא יכלתי לחזור לא אחרי שכולם מתו בתאונה ההיא.
גילי כול כך צעיר, אבל עם כול מה שעברתי זה ניראה כאילו חייתי כבר מילניום ארוך וחסר משמעות.
החיים הם לא יותר מתעתוע מוחי, אשליה אחת גדולה.
אנחנו חיים בשביל למות.
לא אכפת לי להיות עם עיניים עצומות במשך כול הדרך, זה בסדר מצידי.
התמונה הישנה שבין ידיי, מעלה בי געגועים לעבר הרחוק.
עבר שנראה כמו תקופת זמן אחרת, גלגול שונה, מציאות טיפה פחות כואבת , פחות ממה שהיא עכשיו.
הייתי נותנת את הכול לחזור לימים שעוד הייתי נערה תמימה, לא יודעת מהו כאב ואכזבה, והנקמה והרוע היו כמו אמירות דת של ימי ראשון, סיסמאות קטנות ויעילות.
״מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך״ , ״שני שלילים לא יוצרים חיובי״
אבל שני שלילים לעולם לא יוכלו ליצור חיובי, זה בגלל שהם לא שווים זה לזה.
והתמונה הישנה, המכוסה בשכבה דקה של אבק בהיר, נשיפה קטנה מעיפה את האבק וחושפת את התמונה בשלמותה.
כול כך יפה, ישנה, מעלה זיכרונות מימים עברו.
ימים שהייתי נותנת את הכול בשביל לחזור אליהם, ימים מלאים אהבה, שמחה, ימים מאושרים.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל בתוך ראשי אני יודעת, אחרי כול מה קרה במשך החיים, שמילה אחת מריצה אלף תמונות בראש.
ויש חלום שלא נגמר, חלום שלא יתגשם, חלום בו התמונה היא המציאות הטובה, פחות מרה.
אני שרה לעצמי בשקט, לאוזניי בלבד, לאוזניי ולתמונה.
״לא אל תוותרי״ קולי שקט כמו הדממה.
״תחזיקי מעמד לבטח, כול יום שבא הולך מרגיש כמו נצח״.
שיר שאני שרה כבר במשך העשרים שנים האחרונות בזמן שאני ממשיכה לצלם תמונות בשחור לבן, תקופת זמן ארוכה מאז צולמה אותה התמונה, אחרי עשרים שנה זה כבר נמאס.
אבל יש תמונות גרועות בהרבה.