תם ולא נשלם

עולה לאוטובוס.
משלמת לנהג.
מתיישבת בספסל השלישי משמאל.
תוחבת את האוזניות באוזניי.
האוטובוס יוצא מהיישוב.
מעבירה לשיר "תם ולא נשלם".
"תם ולא נשלם, נחתם עוד פרק בעולם,"
מקבלת מכה מהחלון בגלל מהמורה בכביש.
"אני אמצא לי אור קטן, אני אמצא תקווה קטנה באפלה"
תפוז מתגלגל במעבר האוטובוס.
"שבחיי, לו רק יכולתי אז אולי לשים את כל הכעסים,"
פנייה חדה ימינה מכריחה אותי לאחוז בתיק שלא יפול.
"את כך הפחד, השקרים שבחיי."
האוטובוס מתקדם במהירות בכביש הריק.
"תם ולא נשלם תמיד אהיה אותו אדם,"
קוראת הודעה מאימא 'נסיעה טובה ובטוחה.'
"המחפש כמו כולם, להיות עוד משהו בעולם המנוקר,"
מסמסת בחזרה 'תודה, והכל בסדר.'
"והפוגע, זה שרואה, זה ששומע,"
מרימה את ראשי לנוף, רואה נער רץ לכיוון האוטובוס.
"המציאות העגומה, כמו אהבה שנעלמה."
האבן שידו נזרקת על החלון ממנו הבטתי. החלון מתנפץ."
"אז אני בורח ונוסע אלייך."