תכתבי לי

"תכתבי לי," הוא ביקש בקולו הרך.
"לא." עניתי בגסות, מוחצת אותו בפעם נוספת.
"אבל… את לא יכולה ככה סתם להפסיק. אסור לך!" התעקש, דוחף לעברי בנחישות את העיפרון והדף.
"אני כבר לא כותבת אחינועם, לא עוד." אנחתו השקטה הגיעה לאוזניי.
"אוקיי. אני רק אומר שזה בזבוז, לנטוש כך את אהבתך היחידה." נשכתי את שפתי התחתונה. הוא צדק. כתיבה היתה האהבה הגדולה שלי, אך מאז אותו יום… הכל נגמר. 'די,' אמרתי לעצמי. 'מספיק לחשוב על העבר'.
הייתי כל כך קרובה לפרסום. כולם התאכזבו קשות כשהודעתי לבסוף שאני מוותרת.
אבל אחינועם התאכזב יותר מכולם.
"תכתבי לי," קולו לחש לי בשנית, נואש, מפציר בי עד תחנונים. "תראי לי שיש לי עוד משהו, פיסה קטנה להיאחז בה." צל חלף מעל עיניו והסתיר את היופי העמוק שלהן.
באי רצון לקחתי את עיפרון מידיו ועברתי לתנוחת הכתיבה הישנה שלי.
במשך כמה דקות ישבתי בשקט, מרוכזת, מנסה למצוא את בליל המילים שפעם היה לי כה קשה להשתלט עליהם, אך דבר לא עלה במוחי.
הסתובבתי לעברו באכזבה. "אמרתי לך אחינועם, אני כבר לא כותבת." באותו רגע שראיתי שוב את הניצוץ כובה בעיניו ידעתי למה לא רציתי לקחת את העיפרון והדף מההתחלה.
ידעתי שאחינועם התאכזב אך לא רציתי לגלות שאני אתאכזב בעצמי.