תכירו, אני פריקית משוגעת.

בשיכול רגליים, בקצה שורת הכיסאות הארוכה שנמשכה לצד הקיר, ישבה ג'סיקה. שלא תחשבו, הם לא ידעו אפילו שקוראים לה ג'סיקה. הם רק ידעו שיושבת שם ילדה שהם לא מכירים, שניפנפה את סיריל האמיץ והטוב כשהוא ניסה לברר את שמה. היא לא הייתה יפה במיוחד; למעשה, היא הייתה חסרת חן בצורה יוצאת דופן.
היה לה שיער בצבע חום, בדיוק על הקו שבין המתולתל היפה לגלי היפה, מה שגרם לשיער שלה להראות פרוע ומכוער. גם הצבע לא היה יפה במיוחד – סתם חום בהיר חסר חן. הוא היה פזור, בצורה שהייתה הדוגמה הטובה ביותר לאיך לא מסתירים את האוזניות מאנשים בסביבה. מה שהשיער שלה כן עשה ביעילות היה להסתיר את העיניים שלה. למעשה, הם רק ידעו שיש לה משקפיים – כי סיריל אמר. היא לא הייתה יפה, והלבוש שלה לא היה יפה יותר ממה שהיה לה ממילא. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס צמודים שהבליטו את הרגליים הדקות מדי שלה, וחולצה מכוערת בצבע שאי אפשר היה לתאר, מן שילוב של ירוק-זית לחום, וזה לא החמיא לה.
"לא, אני לא חושב שהיא תצטרף עליינו," אמר מארק, עיניו הכחולות והנבונות הביטו בכל השאר, מחכות שמישהו יגיד משהו אחר. אבל כלום לא נאמר – שלושה זוגות עיניים היו נעוצים בג'סיקה, וזוג אחד (אלה של מארק) היו נעוצים בבעליהם של שלושת זוגות העיניים.
נענוע ראש; מבטים; קסיסת ציפורניים; כמה מילים שנאמרו; מבטים; רינגטון של טלפון; מצמוצים; נשימות; מבטים; עוד מילים; מבטים;
"זה לא יכול ללכת ככה," אמרה ג'וסלין. העיניים שלה היו ממוקדות בשיער חסר החן של ג'סיקה. בשונה מג'סיקה, ג'וסלין הייתה יפה. היה לה את היופי הזה, שבדרך כלל שייך לדוגמניות צמרת שעשו ניתוחים. אבל לא, ג'וסלין לא הייתה דוגמנית ושום כלי ניתוח לא נגע בגוף שלה. היא הייתה אנושית לגמרי, בת אדם פשוטה. השיער השחור הארוך והחלק שלה נאסף בזנב סוס מסודר לחלוטין, חצאית הקפלים והחולצה הלבנה הפשוטה נראו כמו הבגדים היפים בעולם על הגוף שלה, העיניים הדבשיות והמעורפלות מעט לא היו מוקפות באייליינר, והריסים היו שחורים ועבים בלי להשתמש במסקרה.
עוד נענוע ראש; כמה מילים נפלטות; מבטים; עוד מבטים; רכינה לעבר אוזן; מילים נלחשות;
ג'וסלין קמה מהכיסא שעליו ישבה, הכיסא הכי רחוק משער בית הספר. בלי להגיד דבר היא התחילה ללכת לכיוון ג'סיקה, שבשבילם עדיין הייתה הנערה-שניפנפה-את-סיריל. הצעדים המהירים והחזקים של ג'וסלין גרמו לעיניים של ג'סיקה להתרומם, בדיוק לזמן שהספיק לג'וסלין להחליט שהבת-אדם הזאת היא לא האדם הסימפטי ביותר שהיא תפגוש בחייה. ג'וסלין נענעה בראשה והמשיכה ללכת.
שניות מאוחר יותר היד שלה נחה על הכתף של ג'סיקה. עיניים התרוממו ממכשיר טלפון חדשני וננעצו בזוג העיניים הזהובות של ג'וסלין.
"שלום," אמרה ג'ולסין בקול מתנגן, שהיה שמור להיכרויות עם אנשים. עיניים חומות כהות ניסו לפענח את המבט האטום בעיניים הזהובות של ג'וסלין, בלי הצלחה. ג'סיקה הזיזה את השיער מהאוזן שלה, מוציאה את האוזניות ופולטת אנחה.
"רצית משהו?" היה לה קול נמוך ביחס לקול של ג'וסלין, אבל רוב הקולות היו נמוכים ביחס לקול של ג'וסלין. היא לא חייכה; היא לא הפסיקה לסמס משהו בטלפון שלה.
"כן, רציתי לשאול איך קוראים לך, מי את ולמה את פה?" אמרה ג'וסלין בנימה הרבה פחות חברותית. היא לא ציפתה שהנערה, ג'סיקה, תהיה כל כך קרה. העיניים הזהובות ננעצו בטלפון של ג'סיקה, אבל הנערה הקלידה בשפה שג'וסלין לא זיהתה. היא עמדה; מחכה. "את מתכוונ-" התחילה ג'וסלין, אבל ג'סיקה כבר התחילה לענות.
"אני ג'סיקה, אני לא רוצה לדבר איתך על עצמי; אני לא רוצה לדבר איתך בכללי," ג'סיקה קמה והלכה משם, לכיוון בית הספר עצמו. ג'וסלין נשארה קפואה במקום. לא היה אדם אחד שהתנהג כלפיה ככה. אפילו לא אחד.
בצעדים מהירים היא הלכה, לא אחרי ג'סיקה, אלא חזרה לסיריל, מארק ואנדרה. השלושה הרימו את הראשים ברגע שג'וסלין נחתה בקול רם על הכיסא הפנוי לצידם. המבט שלה היה קר ממה שהיו רגילים אליו. היא לא נראתה יפה כמו קודם, היא לא נראתה כמו עצמה. העיניים שלה כבר לא היו מעורפלות.
"באותה מידה היא הייתה יכולה לאמר – 'תכירו, אני פריקית משוגעת'," אמרה ג'וסלין בקול חלש וברור, שונה כל-כך מהקול הרגיל שלה. היא לקחה את הסווטשירט הורוד הבהיר שלה ולבשה אותו, עם הקפוצ'ון. סיריל הוריד את הקפוצ'ון לפני שג'וסלין עשתה משהו.
"מי היא?" שאל סיריל בקול ברור וחזק, מאיים. ג'וסלין נרתעה. סיריל תמיד היה עדין, אבל היא… ג'סיקה… השפיעה עליו. בצורה שג'וסלין לא הכירה.
"ג'סיקה, וזהו. היא לא אמרה כלום. חוץ מזה שהיא לא רוצה לדבר איתי בכללי," אמרה ג'וסלין והרימה את הקפוצ'ון. הפעם אף אחד לא הפריע לה.