תינוקית

קוראים לי רועי ואני בן 13. לאחותי הגדולה קוראים אביטל והיא בת 20, ואחותי הקטנה היא מיכלי, בת שנה וחצי. אני ומיכלי יושבים על הספה בביתי, בנחת וברוגע בעוד יום שלישי רגיל. אביטל מכרכרת סביב שולחן האוכל, כדי לארגן לשלושתינו ארוחת צהריים משותפת.
אני מסתכל על מיכלי, כי אין משהו אחר לעשות. לרוב, אני בכלל לא שם לב למיכלי ולא מתייחס אליה, כי היא תמיד נראתה לי סתם עוד עצם במשפחה. אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליה לעומק, אני רואה את היצור הכי תמים וחמוד שפגשתי אי פעם. היא כל כך יפה, עם עיניה הגדולות והחומות ושיערה המבולגן בצורה הכי מושלמת שיש. חיוכה כבר כמעט מלא בשיניים קטנטנות ולבנות, מקסים ואמיתי. ידיה פיצפונות, אך רואים עליהן שהן ידי אמן. המבט בעיניה כל כך עמוק. אפשר להסתכל בעיניים האלה שעות ועדיין לא לגלות את כל הנפלאות שטמונות בהן.
אני נבהל מעט. איך יצור כזה מדהים גדל אצלנו בבית ואני לא שמתי לב?
הסכר שמול ליבי, שנפרץ מידי פעם, מתפורר ומתרסק במהירות ואני מוצף רגשות אהבה אליה. איך לא גיליתי אותה יותר מוקדם? אני שולח אליה יד והיא מחזיקה אותה באחיזה חזקה. אני מרגיש כאילו עוברות בינינו מילים, כאילו יש בינינו מין הארה כזאת שאנחנו מכירים סוף כל סוף אחד את השנייה.
אני אוהב את מיכלי. אני אוהב אותה כל כך. אני לא מבין למה זכיתי באחות כזו מופלאה. מהיום, אני רק אשמור עליה, אדאג לה, אעזור לה, אטפח אותה, אעשה כל דבר שהיא תצטרך כדי שהיא תצליח ותשמח בחייה. אני אהיה המלאך השומר של מיכלי, אחותי הקטנה.
"באלאבלהה?" אני שומע אותה אומרת בקול גבוה ומתוק. "באאאא בלה?"
אני מוקסם ונשבה בקסמיה. שפתה נשמעת כל כך רגילה שמתחשק לי לענות לה.
"באבולולו!" הפעם אני מדבר בשפה שלה. מהצד, אני רואה את אביטל מסתכלת עליי במבט מופתע, לא מבין. אבל לי לא אכפת. אני באמצע שיחה מאוד מעניינת עם אחותי התינוקת.
"בי בו בה! בי בו בה!" מיכלי צווחת בקולה המנגן בשמחה. אני מחייך חיוך רחב כשאני רואה אותה שמחה וצוהלת. ככה אני רוצה לראות אותה תמיד.
"בובו! לילילי! " אני אומר. היא מגיבה לי בעוד צהלה שמחה וכיפית. צחוקה מתגלגל וגורם לי גם לצחוק. צחוק של שמחה פשוטה, כשרואים דבר מצחיק ומושלם בדמות תינוק צוחק.
"ביבי!"
"בובה!"
אני עושה לה פרצופים מצחיקים, מותח את פי ומוציא את הלשון, והיא שמחה ולבבית. אנו ממשיכים לדבר (בשפה שלה כמובן) ועוברים בינינו משפטים של ממש. אני מבין אותה והיא מבינה אותי.
ככה אנו ממשיכים לדבר עד ארוחת הערב. בתינוקית, בשפה שרק אנחנו מבינים.