תחרות מזוינת

אני מסתכלת על הילדה מהקצה השני של הבניין.
שום דבר שבעולם לא היה גורם לי, מכל האנשים, להסתכל על ילדה בקצה השני של הבניין. אתם לא מתכוונים לאמר, שאני מסתכלת על ילדה. אני לא מסתכלת עלייה, מוח. אני לא מסתכלת עליה אלא על הציור שלא קיים מעל הראש שלה.
אני פולטת נשיפה ומעיפה את הפוני מהפנים שלי, מתקדמת לעבר הלוקר שלי ונתקעת בשלושה תלמידים בזה אחר זה, מבטי נודד שוב לעברה של הילדה ואני לא טורחת לסנן סליחה, וכשמישהו מהם מנסה למשוך בחולצה שלי, אני בועטת בו בלי לשים לב.
את לא שמה לב לאנשים בדרך כלל, אז למה שתשימי לב עכשיו? אני מחזירה את המבט שלמטרה שלי – הלוקר. הוא נפתח מהר, שלושה מספרים שאני כבר לא בטוחה בהם, אבל זוכרת בדיוק כמה אני צריכה לסובב את המפתח בשבילן.
אני מוציאה את הספרים בחוסר ריכוז, הספרים החדשים. כי התחיל סמסטר חדש, לא? אז יש ספרים חדשים. אני מהנהנת, מתעלמת מהעובדה שחוסר הריכוז ממשיך לגרום לי להתקע באנשים באקראיות. אני מעיפה מבט במערכת של היום שכתובה על היד שלי, נגשת לחדר בעל המספר המזעזע משהו "666".
אני פותחת את הדלת כאשר מישהו נתקע בי. אני לא טורחת להסתובב, ונכנסת לכיתה בלי להתייחס לשום דבר, קורסת עם הספרים שלי על אחד השולחנות בקצה השולחן. כשאני מרימה את הראש מהשולחן אני נתקעת במבטה של הילדה.
הפריקינג ילדה שעמדה בקצה השני של הבניין ולא הפסקת להסתכל עליה כי יש לה עיניים יפות ושיער יפה ו…את לא ראית את העיניים שלה מהמרחק שעמדת בו, טיפשה. אני מסתכלת על הילדה וקמה מהשולחן, מתעלמת מהעובדה שהכיסא מתנדנד ומאיים להתרסק, ומתקרבת אליה.
"את יפה," אני מציינת אחרי העפת מבט מהירה לעבר הדלת החצי סגורה והכיתה הריקה.
אין פה אחד שישפוט אותך פרט לילדה המזורגגת.
אני מסתכלת על הילדה ותופסת ביד שלה, גורמת לה להסתכל עליי.
"אמרתי, שאת יפה," אני אומרת בגסות ומרימה את היד הפנויה שלי, מצמידה אותה ללחייה.
והלחי שלה חמה. את אולי לא רואה טוב במיוחד, או שהעור שלה פשוט לא מסמיק, אבל היא חמה. היא לחלוטין חמה.
"תודה," הילדה ממלמלת ומשפילה את מבטה, מנסה להזיז את היד שלי מפניה.
"אמרתי שאת יפה," אני מציינת שוב, מקרבת את פניי לפניה הפעם ומסתכלת עליה.
העיניים שלה יפות. את כבר חשבת על זה, טיפשה.
"אמרתי שאת יפה," אני אומרת שוב, לא יודעת מה עוד לאמר. את לא אמורה לנשק אנשים בגלל שהם יפים, אבל… זה בכל מה שאת רוצה לעשות, לא? אני מסתכלת על הילדה, מהססת לדקה אחת ארוכה מדי כשהדלת נפתחת וגורמת לי לסגת לאחור.
"מה את עושה?" הילד שעומד בפתח החדר אומר, מסתכל היד הלא מנומסת במיוחד, השתיים, למען האמת. "עזבי אותה, דפוקה. את לסבית? היא החברה שלי," הילד אומר בלי סדר מסוים.
תחרות דפוקה בשבילך, אני.