תחושות בטן, אבל לא רק.

אני יוצאת מהמקלחת, נכנסת לחדר, מייבשת את השיער, זורקת על עצמי סוודר ישן ומכנסיים ארוכות. אני מביטה במראה ומחשבות רצות לי בראש.
יש לי תחושה מוזרה בבטן. אני מביטה על שיערי הכהה, עיניי החומות, גובהי הקטן. אני תוהה אם יש מישהו בעולם שמשגיח עליי, שדאג שאיראה כמו שאני נראית. האם אני הנשמה היחידה האמיתית בעולם, וכל השאר הם סתם אשליות מוזרות?
והאם ההורים שלי אוהבים אותי?
ומי חושב עליי עכשיו?
ואם באמת כולם אשליות, מי מעלה סרטונים ליוטיוב, ממציא את המתמטיקה, כותב סרטים וספרים, מייצר מאכלים, מפתח בשמים במעבדה, תופר בגדים?
מה הייתי בגלגול הקודם? אולי חיה כלשהי. אולי כוכבת קולנוע. אולי מישהי זנוחה. אולי ילדה מוכה. אולי מורה שנואה. אולי נסיכה יפה. אולי כלבה סתומה.
התחושה המוזרה נעלמת, ואני מעודדת את עצמי שכמו שאני, ככה זה טוב.
אירועי החיים שלי רצים לי בראש. כמו למשל.. איך אנחנו מתפתחים? איך אני התפתחתי? מה חשבתי כשהייתי בגן? מה אהבתי?
מה היה פה לפני העולם הגדול?
מי המציא את המדינות?
מי המציא את הדגלים?
ואת הספרים?
ואיך נוצרו תחושות הבטן?
אני מכה את עצמי בראש. בסדר, אורי, תפסיקי לחשוב כל כך הרבה. אימא ואבא קוראים לך לבוא לאכול פיצה. הכל בסדר. את בחיים, וכל השאר מריונטות. מרוצה?
ובמחשבות אלו אני יורדת למטה, ומסתכלת על הקירות, על הרהיטים, ותוהה מי ייצר אותם. ואם אני אחשוב מחשבות טובות וארצה נורא דבר מסוים, האם הוא יתגשם? האם אני אפגוש את ג׳וש? האם יהיה לי חבר שאני באמת אוהבת, בניגוד לקודמים? האם אני אראה את האוורסט? האם אטוס לחו״ל אי פעם?
אני שוכבת על הספה ומרוקנת את הראש. חבל, כי זה באמת יכול להיות ספר פילוסופי ממש טוב.