תזמורת.

תזמורת. שלושה חלקים, תיאום מושלם.

הראשון – שקט, עוצר בתוכו את הכעס שהצטבר בלבו במשך השנים – כי הוא משפיל את ראשו, הוא מקבל עליו את מרות האחרים. הוא היחיד שניגן את המנגינה הנכונה כל הזמן, אבל מה שחשוב זה לא נכונות המנגינה – ההרמוניה, התיאום, הרגש המדויק שמוחדר לתווים.
השני – גדול, דורסני. דורך על המנגינות האחרות, מוביל את המוזיקה למקום אחר – המקום שלו. ושלא תבינו לא נכון, יש לו סיבה, סיבה מצויינת. הוא חדור מוטיבציה וביטחון עצמי, בטוח שהוא יכול להוביל את התזמורת לדרך הנכונה, ליצור מנגינה חדשה ומופלאה. אבל המנגינה לא חשובה. היא יכולה להיות שמחה, או עצובה, או כועסת. מה שחשוב, מה שנוגע ללב הוא ההרמוניה, הוא הכוונה, הוא הרגש שמחדירים שלושתם במילים.
השלישי – מפייס, אך מאבד את עצמו בעזרה לאחרים. המנגינה שלו כלל לא משקפת אותו. היא מראה של הראשון והשני, מנסה לחבר בין הניגודים בצורה מתמדת. הוא בכלל לא מחדיר אליה רגש, הוא רק עוקב אחר האחרים, ומנסה להרגיש אותם דרך המוזיקה שלו.

זאת בכלל לא תזמורת. לא תזמורת אמיתית. בתזמורת אין שלושה חלקים. בתזמורת אמיתית יש רק תיאום מושלם.