תזה ארוכה ומשונה בעניין פמיניזם

אז… עברה בערך חצי שנה.
די הרבה קרה מאז, אבל זה לא הנושא.
הדבר העומד על הפרק הוא עניין אחר בתכלית, והוא התחלה של מחשבות ביקורתיות שלי כלפי הפמיניזם.
המחשבות הביקורתיות האלו התחילו כשראיתי סרטון שדיבר על הפרש השכר בין גברים ונשים, והמשיכו עד לחיי היומיום שלי עצמי. התזה שמובאת לכם כאן היא יותר מחשבות שלי על ההבדלים התרבותיים בין גברים לנשים, מאשר עובדות וסטטיסטיקות (מלבד החלק הראשון, שמבוסס על אותו הסרטון).
חשוב לי לציין שהסרטון הזה הוא לא שוביניסטי – הסרטון הזה הוא ביקורת על הפמיניזם, שעושה את עבודתו שלא כהלכה, ובמקום ליצור שוויון הוא רק גורם לפערים חדשים.
אז ללא כל הקדמות נוספות, הנה התזה, ונקווה שתהנו.

עד שנות הארבעים של המאה העשרים, נשים לא יכלו להצביע. גם לפני כן, על כל פני ההיסטוריה, נשים הופלו, והתייחסו אליהן כאל נחותות מבחינה אינטלקטואלית וכישרונית. בתקופות מסוימות הדבר הרחיק לכת עד כדי כך, שהאישה נחשבה לרכוש של הגבר, והוא יכול היה לעשות בה כרצונו. אך הקדמה עושה את דרכה באיטיות, ומחלחלת אל תוך התרבות, וכיום, בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת, האפליה נגד נשים ברוב העולם המערבי כמעט ונכחדה.
ולמרות זאת, עדיין יש נשים (ולעיתים, גם גברים) המאמינות שהן מופלות ונחשבות נחותות בחברה. כשם שיהודי ארץ ישראל מתקשים להיפרד מהרעיון שהם מיעוט נרדף, אף על פי שכבר הפכו להיות הרוב הרודף, כך אותן נשים (ואותם גברים) מאמינות שהן מופלות, אף על פי שלא קיימת אפליה, או אפילו, שהן המפלות. כמובן, זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך – יש מקומות שבהם נשים מופלות, גם מחוץ לעולם המערבי וגם בתוכו. אבל ברובו של העולם המערבי, לא קיימת אפליה כמעט באף תחום.
לאותן נשים, שהפכו להיות רודפות, אני קורא פמינאציות. הכינוי אומנם משעשע, אך הוא קרוב במידה מטרידה לאמת – ישנן נשים (ומניסיוני האישי, גם גברים) שנוקטות בגישה מקארתיסטית כלפי גופים, אנשים ותחומי חיים שונים, בטענה שהם מפלים נשים, ללא כל ביסוס לדבריהן.
מטרת מאמר זה היא לתקן מיתוסים, להביא עובדות ולהציג דברים שעד כה נעלמו מעיני הציבור. עם זאת, חשוב לי להדגיש, שלא מדובר במאמר שוביניסטי. קיימת, מניסיוני האישי, אפליה מסוימת כלפי גברים בתחומים מסוימים, שנסתרת מעיני הציבור (לדוגמה, התחום של הטרדות מיניות, שאזכיר בהמשך).

חלק ראשון: הבדל השכר
המיתוס של "שכר נמוך בעשרים ושלושה אחוזים לנשים" קיים לא מעט זמן, ומועלה בכל וויכוח שנוגע לאפליית נשים במקום העבודה. אך האם מישהו בדק את נכונותה של הסטטיסטיקה הזו? מסתבר שכן, והתשובה היא שלילית. בארצות הברית, העיתון וושינגטון פוסט (The Washington Post) בדק את הסטטיסטיקה, ומצא שנעשתה טעות חמורה בחישוב – החישוב לא נעשה על משרות זהות ושעות עבודה זהות, אלא על קבוצת אוכלוסיה, שממנה הוצא ממוצע המשכורת של נשים וגברים. דבר זה דומה ללקחת את המשכורת של קופאית בסניף של רשת חנויות בגדים ואת המשכורת של הבעלים של הרשת, לעשות ממוצע ואז לומר שהמשכורת הממוצעת של עובד בחברה היא כמה אלפי שקלים בשעה.
הסטטיסטיקה נבדקה שוב על ידי משרד התעסוקה האמריקאי, הפעם על אותה משרה ואותן שעות, והתגלה פער קטן הרבה יותר של שבעה אחוזים. גם האיחוד האמריקאי של נשים אקדמאיות (American Association of University Women) בדק את הסטטיסטיקה, ואותו פער של שבעה אחוזים התגלה. ובכל זאת, מדובר בפער. למה קיים פער שכזה?
כמובן שאפשר להטיל את כל האשמה על אפליה. בלי ספק ישנם מעסיקים סקסיסטים, שחושבים שנשים עובדות פחות טוב מגברים, ולכן מעדיפים לתת לגברים העובדים תחתם שכר גבוה יותר מלנשים. אך יתכן שקיים גורם נוסף, ובניסיון לגלות אותו, בדק מחקר מטעם אקדמיית שטוקהולם לכלכלה את הנושא, ובו התגלה שרק עשרים ושמונה אחוזים מבין הנשים בקבוצת אוכלוסיה מסוימת התמקחו על השכר שלהם, בעוד שארבעים ושלושה אחוזים מהגברים באותה קבוצה התמקחו. עוד מחקר מטעם הוושינגטון פוסט התמקד בקבוצת דוקטורנטיות שהתלוננו שעמיתיהן הגברים קיבלו משרות הוראה, בעוד שהן קיבלו רק משרות של עוזרות הוראה. כשהפרופסור שאל את הדיקן לסיבה, הוא השיב שהגברים ביקשו משרות הוראה, בעוד שהנשים לא ביקשו. אותו הפרופסור ביצע ניסוי, וגילה ששמונים ושלושה אחוזים מהגברים, לעומת חמישים ושמונה אחוזים מהנשים, התמקחו על שכרם. הבדל השכר, בממוצע, היה שבעה אחוזים.
גם בישראל, הוועדה לקידום נשים בשירות המדינה בדק את הנתונים, וראה שמבחינת מתח הדרגות (אפשרות הקידום ואפשרות ההעלאה בשכר), נשים משולבות טוב לפחות כמו גברים, אם לא יותר.
אך הסטטיסטיקה המקורית מעלה את השאלה – מדוע השכר הממוצע לאישה הוא נמוך כל כך הרבה יותר מהשכר הממוצע לגבר? ובכן, האופציה הסבירה ביותר היא שיש פחות נשים בתפקידים בכירים. גם הסטטיסטיקות של הועדה לקידום נשים בשירות המדינה עולות בקנה אחד עם הרעיון הזה – מעט מאוד נשים מועסקות בדרג הניהולי הבכיר ביותר בממשלה, ומספר הנשים המועסקות עולה עם ירידת הדרגה. בעיית הנשים המועסקות בתפקידים משניים יותר היא עניין בעייתי בפני עצמו, וללא ספק, אין ליחס אותה אלא לשוביניזם (אף על פי שכנראה מדובר פחות בשוביניזם של המעסיקים, כפי שראינו בהתפלגות השכר בין גברים ונשים, ויותר בשוביניזם בחינוך), אבל היא נושא לדיון אחר.

חלק שני: מודל היופי
(אזהרה: החלק הזה נוגע לחיי האישיים, כמו עוד כמה חלקים שיבואו בעקבותיו. לכן, יהיה לי קשה לכתוב באופן אובייקטיבי, וההימנעות מכתיבה צינית תהיה בלתי אפשרית. לפיכך, אני ממליץ לקורא לשבת לאחור ולשתוק, במקום לכעוס על הכתיבה המאוד-לא-הולמת-מאמרים שלי)
ישנן לא מעט נשים שמתלוננות שהן לא רוצות להישפט רק על פי המראה החיצוני שלהן – לטענתן, החברה שופטת אותן רק על פי גודל שדיהן ורוחב אגן הירכיים שלהן. ובכן, נחשו מה? גם אני, גבירותי, לא רוצה שישפטו אותי רק על בסיס גודל השרירים שלי. למעשה, אפשר אפילו לומר שבמובן מסוים, סטנדרט היופי הגברי הוא קשה יותר להשגה – והאישה שמתווכחת איתי, מוזמנת בחום להוכיח לי את צדקתה ולבלות שמונה שעות ביום במכון כושר. לסיכום, בתחום הזה, מדובר בסיטואציית lose-lose – אף אחד לא מופלה, מפני שמתנהגים אל כולם גרוע באופן שווה.
ישנן, כמובן, נשים שיטענו שמי שמעצב את הסטנדרטים האלה הם גברים, ולפיכך הם נועדו להתאים לצרכים גבריים בלבד. אך ישנם שני טיעוני נגד שסותרים את הטענה הזו: האחד הוא שלאורך כל היסטוריה, מודל היופי האידיאלי היה בנוי לפי הדבר הקשה ביותר להשגה – בעבר, לפני החתונה, היה צריך לתפור לכלה מכנסי חתונה בהיקף של שלושה מטרים, כי היו מפטמים את הכלה כדי להראות את עושרה של משפחתה ואת הפוריות שלה. כיום, כשהעניים מתים משומן יתר, הדבר הקשה להשגה הוא רזון ובריאות. הטיעון השני, והמדויק יותר, הוא שאם גברים היו מעצבים את מודל היופי לצורכיהם ולנוחותם, ככל הנראה רק נשים היו מקבלות מודל יופי, וגברים היו מקבלים את הרשות להיראות איך שהם רוצים. את החברות והתאגידים המעצבים את מודל היופי לא מעניינת אפליה, אלא רווח, ואם זה אומר שגם לגברים צריך לעצב מודל יופי, יהי כן.
ישנן גם שיטענו שבעניין מודל היופי, סלחנים הרבה יותר כלפי גברים. וכאן אני מבקש מהקורא לאמץ את זכרונו ולחשוב – מתי בפעם האחרונה ראית אישה שאדם אחר (או אתה) צחק עליה שהיא "שטוחה"? ככל הנראה לא ראית דבר כזה בזמן האחרון (אם בכלל), וגם אם כן, ככל הנראה לא ראית את הדבר קורה לעיתים קרובות. עכשיו, אמץ את מוחך, וחשוב – מתי בפעם האחרונה ראית אדם אחר (או את עצמך) שצוחק על גבר בשל בשל מחסור במסת שרירים? ככל הנראה, לא לפני זמן רב כל כך.
כמובן שגם פה, כמו בהרבה תחומים אחרים, ישנו באג שנוצר על ידי השוביניזם: נעלי עקב. אבל גם זה נושא לדיון אחר.
לסיכום, בכל הנוגע למודל היופי, אומנם כולם מפסידים, אבל לפחות אף אחד לא מופלה. שנאמר: צרת רבים הינה חצי נחמה.

חלק שלישי: הטרדות מיניות
כאן אני כותב שוב מניסיוני האישי, ואת הדוגמאות אני מביא מחיי שלי. וכמובן שהקורא הפמיניסט הממוצע יחשוב לעצמו בשלב הזה, "אבל רגע, איפה קיימת אפליה נגד גברים במה שנוגע להטרדות מיניות? הרי הגברים הם ברוב המקרים המטרידים מינית, ומתייחסים אל נשים שבאות להתלונן באופן משפיל. כמעט בכל מקרה של תלונה על הטרדה יש חלק בציבור שאומר שבאיזשהו אופן היא ביקשה את זה, ולעיתים די קרובות יש שופט שוביניסט ששואל שאלות משפילות כגון "היית רטובה?" או "נהנית מזה?". איך ייתכן שגברים מופלים בתחום הזה?", ובלא מעט מקרים, אותו הקורא הפמיניסט פשוט ישליך את המאמר בכעס, ימלמל לעצמו שאני שוביניסט מסריח וילך לספר על מה שכתבתי לחברים שלו, כדי שכולם ידעו איזה אדם מחריד אני. אבל לפני שאתה עוזב, הקורא הפמיניסט הנכבד, שאל את עצמך את השאלה הבאה: מה עדיף – לקבל יחס משפיל, או לא קבל יחס בכלל?
כשאני הייתי בכיתה ט', אחד מחברי לכיתה החליט מסיבה לא ברורה שזה יהיה מצחיק להוריד לפני את המכנסיים שלו (כולל התחתונים) – לא כלפי כל הכיתה, שגם זו הטרדה מינית בפני עצמה (מעשה זה הוא מעשה מגונה, על פי ההגדרה בחוק – מעשה שנועד לגירוי, סיפוק או ביזוי מיני ללא הסכמת המוטרד), אלא כלפי באופן ספציפי. בסערת רגשות הלכתי אל המחנכת שלי, והתלוננתי על הטרדה מינית. היא אמרה לי שהיא תטפל בנושא, ובסופו של דבר, כלום לא קרה. יתרה מכך, חלק מחברי לכיתה חשבו שזה משונה שאני מתלונן על דבר כל כך קטן וחסר חשיבות, וחלק אפילו חשבו שזה מצחיק שאני כל כך נסער מזה ושזה יהיה מצחיק אפילו יותר אם התקרית תחזור על עצמה. כתוצאה מכך, לא מעט אנשים ניסו להוריד לפני את מכנסיהם בימים שלאחר התקרית. אם דבר דומה היה קורה לאחת מהנערות בכיתה שלי, ככל הנראה היה אותו החבר לכיתה מושעה מבית הספר, והעניין היה מטופל בחומרה.
אבל כמובן שאפשר לטעון שכמו שנשים יכולות לראות אחת את השנייה עירומות, כך גם גברים, ולכן המעשה נעשה במסגרת הגבולות האינטימיים המותרים בין גברים. אם אתם תומכים בטענה הזו, הנה דוגמה נוספת:
מעט לפני התקרית שלעיל, אותו חבר לכיתה הקרין בכיתה (לא בטלפון שלו, בצורה פרטית, אלא על האקרן הכיתתי, שחשוף לעיני כל) פורנוגרפיה פדופילית הומוסקסואלית. כשיצאתי מהכיתה בגועל, אחד מחברי (לרוב אדם בעל דעות התומכות בשוויון וליברליזם) כינה אותי (ולא בצחוק – אני יכול להבטיח לכם שהוא התכוון לזה) הומופוב. על פי ההיגיון הזה (אם אנחנו מחשיבים הקרנת פורנוגרפיה בפומבי כמעשה מגונה, מאחר וצפייה בפורנוגרפיה היא מעשה שנועד לספק את הצופה מינית), אם אני מטריד אישה מינית והיא מנסה להתנגד, היא הטרופובית, וצריך להוקיע אותה בשל כך.
אבל כמובן שאפשר גם פה לטעון שלא מדובר בהטרדה מינית – המעשה לא כוון ספציפית כלפי, ולכן הוא לא ניסה להטריד אותי, או שאני פשוט משתמש בשרשרת ארוכה מדי של מסקנות כדי להגיע להוכחה שיש אפליה, או שהטרדה מנית פיזית היא גרועה יותר מהטרדה מינית בהקרנת פורנוגרפיה.
לאותם אנשים, שעדיין לא משתכנעים מהדוגמאות שלי, הנה דוגמה נוספת, שקרתה ממש לאחרונה:
אני ישבתי בשקט בכיתת הנדסת מערכות, עובד על פרויקט, ופתאום, באה ידידה שלי מאחורי, בלי שהבחנתי, מצלמת הכל בטלפון שלה, ונגעה בישבן שלי. כשקמתי, מופתע וכועס, היא צחקה. את הסרטון, מסתבר, היא העלתה לאינטרנט, ובימים הבאים ניגשו אלי חברי לכיתה וסיפרו לי כמה מצחיק הסרטון היה. אם אני הייתי עושה לה אותו הדבר, אני הייתי מושעה מבית הספר, היו מטפלים בי בחומרה, אליה היו מתייחסים כאל קורבן טראומה, והמקרה היה מופיע בכל עיתון כדוגמה לאלימות מינית ולאלימות באינטרנט. כשהקוראים היו קוראים את השער, הם היו כועסים, ומפרסמים נגדי פוסטים זועמים בפייסבוק, בטוויטר, בוואטסאפ ומי יודע איפה עוד. המקרה היה הופך לשערורייה שתזעזע את המדינה, ואני הייתי הופך לפושע.
כאן משתתקים טיעוני הנגד.
לא מזמן, פורסם מעין מאמר סאטירי בעניין הטרדות מיניות כלפי נשים, שנקרא "המדריך למתלוננת הטובה". ה-"מדריך" דיבר על סיטואציות שונות שבהן האישה מגיע להתלונן, והתגובות שהיא מקבלת מגברים (ולעיתים נשים) שוביניסטיים, לדוגמה: באת מיד? – הזויה | באת אחרי תקופה ארוכה? – עכשיו באים? | את בתולה? – לא יודעת עדיין לפרש כוונות | לא בתולה? – מופקרת מינית. המדריך למתלונן הטוב הוא קצר הרבה יותר – מפחד שיטרידו אותך? – זה לא קורה הרבה | קרה והוטרדת? אל תתלונן | התלוננת? – לאף אחד לא אכפת | למישהו אכפת? – זה כי הוא חושב שזה מצחיק.
והדוגמאות האלו הן לא ההטרדות היחידות שעברתי. מספר לא קטן של פעמים, נגעו בי חברים לכיתה (כמובן, לא חברים באופן אישי), וכשסיפרתי על כך לאחד מחברי (באופן אירוני, אותו האחד שכינה אותי "הומופוב" על כך שלא רציתי לראות פורנוגרפיה פדופילית הומוסקסואלית), הוא אמר לי, "אתה לא מיוחד". לפחות בגיל ההתבגרות, גברים עוברים הטרדות לפחות כמו נשים, אם לא יותר, ובכל זאת מתייחסים לפניות של נשים בחומרה יתרה. גם אם תשלול את כל התחומים האחרים שאני טוען שקיימת בהם אפליה או מיתוס, לפחות פה, חייבים להכיר בכך שיש בעיה.

חלק רביעי, ואולי החשוב ביותר: סטריאוטיפים, היחס אליהם והדו כיווניות
אחרי כמה אלפי שנים של אפליה נגד נשים, הגיוני לגמרי שאל סטריאוטיפים נשיים, כגון נשים במטבח או החובה ללבוש שמלה, יתייחסו בחומרה. אך האדם הנבון היה מצפה שהדבר ילך גם בכיוון ההפוך – שגם סטריאוטיפים גבריים יחשבו לדבר רע. אבל מסיבה לא ברורה, רק סטריאוטיפים נשיים צורמים לנו באוזן, בעוד שסטריאוטיפים גבריים הם מקובלים לגמרי. לדוגמה, כשאני וחברי דיברנו על ריצת האלפיים שהייתה לנו, אמרה אחת הבנות בכיתה, "תהיו גברים ותרוצו". מדובר באמירה סקסיסטית ומכוערת, ובכל זאת, באמצע כיתה בלב תל אביב, שכמעט כל החברים בה הם שמאלנים ליברליים, אף אחד לא הניד עפעף. אך כשאחד מחברי השיב בשנינות, "תהיו נשים ותבשלו", כל הכיתה הסתכלה בזעם באותו הבחור המסכן, ונרגעה רק כשהוא הסביר את עצמו.
גם עניין השמלה הוא מוזר – למה לאישה מותר ללכת היום עם מכנסיים ולאף אחד לא יהיה אכפת, אבל כשגבר ילך עם שמלה, כל הרחוב יסתכל, וחלק אפילו יסתובבו וימלמלו לעצמם בזעם, "הומו מחורבן"? אז מה אם אני רוצה קצת אוורור מלמטה? למה לה מותר ללכת עם בגד שמיועד לי, אבל לי אסור ללכת עם בגד שמיועד לה?
גם בתחום העבודה זה נעשה מוזר – למה למשפחה שבה האישה היא קרייריסטית והגבר הוא עקר בית קוראים משפחה מודרנית, בעוד שלמשפחה שבה הדבר הפוך קוראים משפחה שמרנית? בהנחה וצריך שוויון, אין שום דבר מודרני בזה שהאישה תצא לעבוד והגבר יישאר בבית ויבשל. משפחה מודרנית באמת היא משפחה שמחלקת בצורה שווה את עבודות הבית ואת העבודה בחוץ באופן שווה בין בני הזוג.
לסיכום, זה שמייחסים לסטריאוטיפים נשיים כאל טומאה זה מצוין. אבל למה לא קורה ההיפך?

חלק חמישי (שהוא לא יותר מתוספת שולית): פמינאציזם מקארתיסטי
בכל מקום אליו אלך, ולא משנה מה אגיד, תמיד יהיו נשים (וגברים) שיצליחו לפרש את מה שאני אומר כאילו אני שוביניסט. הם נדירים, אפילו מאוד נדירים, והם בלתי רלוונטיים כשם ששמרנים למיניהם אינם רלוונטיים, אבל הם קיימים, ורציתי להזכיר אותם מפני שאני חווה מדי פעם בפעם הסתה כלפי על ידיהם. הנה דוגמה אחת, שקרתה לא מזמן, כשישבנו בשיעור היסטוריה וראינו סרטון על קליאופטרה. בסרטון נראתה קליאופטרה שוכבת כמו גווייה מתה על מעין משטח שיש, ומסביבה כמה עשרות משרתות שכרכרו סביבה כדי לספק את צרכיה. אני, בסרקזם הרגיל שלי, הערתי "הא. היא נראית כמו אדם שעושה הרבה". אחד מחברי לכיתה, שכנראה לא שמע את דברי כהלכה, השיב, "זה שאתה חושב שהיא עושה את זה הרבה זה סטריאוטיפ מפגר, ואתה שובניסט". לאחר רגע של בלבול, הבנתי למה הוא חשב שהתכוונתי, והבהרתי לו שהתכוונתי לומר בצורה סרקסטית שהיא נראית כמו אדם עצלן. אבל הוא המשיך בשלו, ואמר לי, "זה שאתה חושב שהיא עצלנית זה סטריאוטיפ מפגר ואתה שוביניסט. אם היית רואה מלך זכר באותה הפוזיציה לא היית אומר כלום". לאחר מכן, כשאמרתי לו שהוא פמינאצי (ואני חושב שאפילו הפמיניסטית הקיצונית ביותר שבקוראות תסכים איתי בנושא הזה), הוא ענה, "את סבא וסבתא שלי ניסו להרוג בשואה רק בגלל שהיה להם אף קצת יותר גדול. זה שאתה משווה אותי לאנשים שניסו להרוג אותם זה פשוט אבסורדי". ובכן, מספר דברים, כתשובה לאותו הפמינאצי:
1. אתה טוען שלקרוא לך נאצי זה פוגעני? יפה, רק שאני לא רואה את זה עליך כשאתה קורא לי "גראמר נאצי".
2. אתה רוצה לשכנע אותי שאתה לא נאצי? אל תשתמש בסטריאוטיפים אנטישמיים של היטלר.
3. ידידי היקר, אתה נאצי. אין מה לעשות. אתה רודף אותי ומסית נגדי על בסיס קביעה שאתה המצאת. נכון, היא לא מבוססת על הגזע שלי, אבל אני לא חושב שזה משנה אם אתה רודף אותי בגלל שאני יהודי נחות או בגלל שאני שוביניסט מרושע אם אין לך ביסוס לקביעה שבגללה אתה רודף אותי. ואם אתה מתעקש שנאציזם חייב להיות מתוך גזענות, אז בסדר. אתה סתם מקארתיסט.

אני רוצה לסכם את המאמר הזה בלומר, פעם נוספת, שאני לא שוביניסט. אבל אני לא שוביניסט לשום כיוון. אני לא שוביניסט גברי, אבל גם לא נשי. אני תומך בשוויון מוחלט, וחלקים סמויים מן העין בתרבות שלנו נוגדים את האמונה הזו. דינמיקות בין גברים ונשים כמעט בכל תרבות הן לא הוגנות לשני הכיוונים.