תולדות הקסם

אני כותב את השורות האלו בחיפזון, ידי נעה על פני הדף, אך חשבותי נמצאות הרחק מהחדר הקטן הזה.
אני מניח שאתם תוהים מי אני ולמה אמור להיות כלם אכפת ממני או מהמכתב הזה.
ובכן, אתם מבינים, אני הוא אחרון הקוסמים, ברגע בו אני אמות, הקסם יעלם מהעולם הזה ולפי מצבי, לא נשאר לו הרבה יותר מידי זמן.
אני יודע שזה נשמע לכם מוגזם, איך הקסם יכול להעלם כאשר רק הקוסמים נכחדים, הרי יש עוד כל-כך הרבה סוגים שונים של יצורים קסומים, אבל אתם מבינים, הקטע הוא שאנחנו היינו הסוג היחיד שיצורים קסומי שהצליח לשרוד עד עכשיו, בני האדם הכחידו את כל אלו שלא היה להם את הכוח או הערנות להגן על עצמם, ולפני שהבנו מה קרה, כל מי שנשאר היינו אנחנו ובני האדם.
פעם הינו רבים, היינו קהילה משגשגת, ואפילו בני האדם לא יכלו לעשות דבר בשביל לדכא אותנו ותאמינו לי שהם ניסו בכל דרך שהם יכלו.
אני מניח שזה אירוני, שדווקא הכוח שלנו היה זה שהרס אותנו. זה קרה בטעות אני מניח, פשוט כמה קוסמים צעירים המתנסים בקסם, טירונים שחשבו שבגלל שיש להם קצת קסם הם יכולים להתעסק עם הטבע.
איש אינו יודע מה בדיוק הם ניסו לעשות, הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שהם פישלו בגדול, ובמקום המורשת הגדולה שהם ניסו להשאיר אחריהם כ שהם השאירו היה המגפה.
אני לא יודע בדיוק איך להסביר את המגפה, אני רק יודע שהיא מתעסק לנו במוח, אין שום דבר שירמוז שמישהו חולה במגפה, לפחות לא עד שזה מאוחר מידי.
המגפה משפיע עלינו נפשית, היא משחקת לנו בראש, גורמת לקסם שלנו לפנות נגדנו, אין דבר שיאמר לכם שמישהו חולה, לא חבורות או שיעול, החולה לא יודע בעצמו שהוא נדבק, לפחות לא עד הרגע בו מוחו וגופו מתחילים לבגוד בו.
אני יודע שלא נותר לי זמן רב, הצלחתי להילחם במחלה עד עכשיו, אך אפילו לי יש גבול, ואני כר מרגיש כיצד אני מאבד את התחושה בגופי, בקרוב מאוד, אני אכחד ואיתי כל הקסם שנשאר בכוכב הזה, אני רק מקווה שהמכתב ימצא אתכם לפני שיהיה מאחור מידי, לפני שהקסם יעלם ואיתו גם המכתב.
אני יודע שהאנושיים יקפצו על ההזדמנות להכחיש את קיומינו, להפוך אותנו ללא יותר מאשר מעשיות, אך אני רוצה שלפחות אדם אחד ידע שפעם, היינו קיימים.