די זה די

אולי הסיבה שמעולם לא נשאר ילד היא שמיצה. אולי הוא רק עבר את כל משברי החיים שלהם הזדקק כדי ללמוד, ומעולם לא השתפר. אולי הוא מרגיש שכבר חתם את חיו ששרדו רק ילדות ונעורים. הוא ניסה להתבגר מהר, וגופו נענה לו ומיד התפתח בצורה שהיה צריך. הוא הרי כבר היה מבוגר, ושגה בהחלטות, הזדקן והניח לליבו להצטמק. הוא היה כבר צודק והשטתה גם לרוב, וכעת אין יותר לאן להמשיך. הוא כבר מזמן נעשה קשיח וחסר רצונות, הוא כבר עבר דיכאון שמעולם לא פסק, הוא כבר הפסיק לאכול והכאיב לעצמו אך מספיק ודי. כולם כבר הסבירו איך ללמוד למבחן, איך לעשות החייאה, איך להרגיש ואיך להתאהב. אך מדוע לא לימדו איך להיות עצוב? לא לימדו איך להתמודד או איך לפגוע בווריד שבזרוע. לא הנחו אותו איך להקיא בכוונה ועתה הוא מצר על שלא התעקש, שלא ניסה לפחות להצמיח לו אופי ולא להסתפק באדם שהורגל לחשוב שהוא. הוא יאשים את החברה, זה פשוט מאוד. הרי החברה היא שהרגילה אותו לחשוב שמחלה היא קללה, שהוא פגום אם נהנה להכאיב ולהיות כאוב, או בכלל, שאם הוא רוצה עזרה מעשית הוא יצא מדעתו. הוא מפחד. מפחד להגיד בטעות את מה שחושב או רוצה. הוא מפחד לתרגם שוב מחשבות למילים או לפלוט בטעות שוב שאין בכוונתו להפסיק את פעימות ליבו אך הוא מנסה כל כך. פעילות גופנית יצאה מחיו, מפני שהיא קשה ובמיוחד כשמצב רוח ירוד ממלא את היום שטוף השמש בתיעובו העצמי. הליכה ברחוב מפחידה אותו, כולם שופטים אותו שם. הם שופטים את שיערו ומבטו, הם שופטים את בגדיו ורק מפני שזה הוא. הם שופטים אותו, במלוא המילה. למה מרגיש ככה? חסר אונים ואומלל ללא סיבה נראית לעין. או לפחות לא בעין של סובביו. אך הוא מוכן להתערב כי בעינו של איש מקצוע, תהיה לו סיבה מספקת להשמדה עצמית מתמשכת ועגמומית. "עברתי הכל" בפעמים שממלמל לעצמו מול דלת שדרכה הוכרח לעבור, "אין לי יותר למה להשתדל או לצפות, אני רק גוף, גוש בשר, זה הכל". הוא איבד כל שמץ משמעות שהייתה מושרשת בו, ואת המוטיבציה להרוויח אותה בחזרה. וכעת, כשהוא בודד, מדוכא ומנוכר, הוא יחשוב על כמה שאנשים לא צריכים לחיות לנצח. כך שבעצם, זה לא משנה אם הוא צעיר, אם אדם בן שמונים לחיו סיים אותם, למה שהוא לא יוכל בעודו עוד ילד?