תודה באמת שהרסת לי את החיים

תודה באמת שהרסת לי את החיים", היה המשפט שהתנגן לי אחרי שכל זה קרה.

הכל קרה בבוקר קיצי אחד. היה חם. מאוד חם. מהימים שרק בא לך לעמוד כל היום מול המזגן.
אבל זה לא שינה לי, לא באמת. כי בבוקר הקיצי הזה אני החלטתי לעזור למישהו.

התעוררתי. צחצחתי שיניים, התלבשתי, אכלתי משהו קטן ויצאתי לדרך. הרגשתי את הנחישות בוערת בי. "אני עומד לעשות את הדבר הנכון" היה המשפט שהתנגן לי בראש כל אותו הבוקר. התחלתי ללכת. היה חם, אבל זה לא מאוד הפריע לי. עברתי על פני לא מעט אנשים, חשבתי על איך כל אחד מהם שונה, לכל אחד מהם יש סיפור חיים משלו. חשבתי גם על זה שבטח רובם סתם נמצאים ביום שגרתי, לא עומדים עכשיו לשנות למישהו את החיים.

ואז הגעתי לבית ספר. קבעתי לספר לה על זה על הבוקר. נכנסתי לחדר שלה. היה בו מזגן. זה בכל זאת נתן לי תחושת הקלה מסוימת.
"אז, אורן, הבנתי שיש לך דבר חשוב לספר לי בנוגע לדליה" היא אמרה בסבר פנים רציניות. הנהנתי. "דליה סיפרה לי שיש לה בעיית שתייה די קשה. בתקופה האחרונה ההורים שלה התגרשו, היא רבה עם החברה הכי טובה שלה והידרדרה קשות בלימודים, וכל זה השפיע עליה קשות. אז היא התחילה לשתות כדי לברוח מהבעיות שלה. לפעמים היא לוקחת מההורים שלה כסף ל"בילויים" או ל"לקנות דברים לבית ספר" והיא בעצם מבזבזת את הכסף הזה על שתייה."
"אוקיי, אני מבינה את הבעיה" היא אמרה. "אני אראה מה אפשר לעשות בנידון". "כדאי שתלך לשיעור, אני יודעת שהמורה שלך למתמטיקה לא אוהב כשתלמידים מפסידים חומר". "אוקיי, תודה רבה" אמרתי ויצאתי מהחדר. העפתי מבט אחרון בשלט שאומר "נלי, יועצת שכבה י"א" והתחלתי להתקדם לעבר הכיתה.

יום אחרי זה, הלכתי לבית ספר, עדיין נחוש, עדיין עם אותו משפט מתנגן לי בראש. עדיין היה חם, וזה עדיין לא מאוד הפריע לי. הגעתי לבית ספר. התחלתי ללכת לכיוון הלוקר, ואז ראיתי אותה.

"אורן, למה עשית את זה?!" היא שאלה בזעם. יכולתי ממש לראות את הכעס המשולב באכזבה בעיניה. "דליה, זה היה הדבר הנכון לעשות, יעזרו לך עם זה" אמרתי בהחלטיות. "אמרתי לך לא לעשות את זה. אמרתי לך שזה לא יעזור בכלום. אמרתי לך שזה יביא אותי לשפל שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אתה הבטחת." היא אמרה ולאחר מעט השתהות הוסיפה "תודה באמת שהרסת לי את החיים". בהיתי בה לרגע. חשבתי. ואז לפתע שטפה אותי הרגשה בלתי נתפסת של אשמה. פתאום נעלמה כל הנחישות. פתאום המשפט הקודם שהתנגן לי בראש כבר התחלף באחד חדש. פתאום החום התחיל להפריע לי. ואז פתאום הוא התחלף בתחושת קרירות כזאת. ואז פתאום הרגשתי תחושה של נפילה. נפלתי לרצפה. המשפט "תודה באמת שהרסת לי את החיים" התנגן לי שוב בראש, ואיבדתי את ההכרה, כאשר המחשבה האחרונה שעברה לי בראש היא האם אני אי פעם אעמוד על הרגליים שוב.