תהיות אהבה

אני אוהבת אותך.

מילים כה צורבות, נחרטות במוחי בכאב.

המילים היוצאות מפיה ומחשבותיה הולכים לכיוונים כה שונים, ואני שרוצה את המילים קורס.

איך אפשר להגיד שאתה אוהב מישהו, אם הוא רק ידיד? איך אפשר להגיד את זה אם לא מתכוונים לזה?

והמילים חוזרות, ועיניי נרטבות, מדוע זה חייב להכאיב, מדוע זה חייב להיאמר?

ואיחולים ללילה טוב עוברים, אך אין זה יהיה לילה טוב, זה יהיה לילה ארוך וכואב.

רגליי נעות לאיטן לאורך הרחובות לכיוון ביתי, דמעות בעיניי ומחשבות במוחי.

ואור מאיר את החשכה, אור מסנוור, מדוע להיות כה קרוב לגן עדן מכאיב? כה קרוב לאור אך לא יכול להגיע, לא יכול להחזיר "אני אוהב אותך" כי אין היא מתכוונת לזה..

אני מתיישב על גדר אבנים, הלילה קר וצינתו חודרת לגופי. צמרמורות לאורך גופי וידיי רועדות, הדמעות קופאות על פניי ופניי מורכנות בכאב. יותר מדיי שאלות, יותר מדיי דברים רעים בעולמנו, מדוע אנו סובלים זאת? הכאב הוא כל שיש, רק כאב סובב אותנו לכל אשר נלך, ולבנו מתאמץ לפעום למרות פצעיו ומדוע? עדיף כבר למות..

אך אסור לנו למות, האהבות יתעצבו, וזאת הסיבה שלי, הסיבה לחיים, אהבה וממנה מגיע הכאב, הכאב שאליו התמכרתי. כה כיף להרגיש את גרונך שורף מהאוויר הקר והדמעות המלוחות, דבר שכזה אני מרגיש רק בחוץ, בלילות, בבית אין הדמעות יוצאות, הפחד שיראו אותי חלש כלפי חוץ שולט כשאנשים מסביב.

ועיניי מנסות להיעצם, עייפותי רבה, הרבה לילות לא ישנתי, הרבה לילות לא נרדמתי, המחשבות אינן נותנות. מדוע את ממשיכה להופיע במוחי, מדוע את ממשיכה להוציא יבבות כאב ממני? לא רציתי את הכאב, מדוע את כופה אותו עליי? מדוע חיי הרוסים?

אני חולה, הנפש שלי מעוותת, אני נהנה מכאבה של נפשי עד שהיאוש מגיע ואני מעונה ללא שום יכולת תגובה ומתפרק, אני מפחד מדברים לא קיימים, הקור הוא כסם ללבי, הכאב שידיי גורמות מענג, נפשי הריסות בגללי.

ומחשבה עוברת במוחי, הזדמנות אחרונה, אפשרות להפסיק הכל. נבעיר מדורה, אש גדולה שתאיר על לבי, תספר על אהבתי, תספר הכל, ותכלה את לבי. וכשהמילים יגיעו, מילות הדחייה, כל שיגיע לאוזני יהיה רחש האש, קול לבי הנעלם בלהבות כשחיי ממשיכים, ללא לבי שינחה, כל שישאר יהיה אדם ריק שימשיך את חייו גם במותו.