תדמייני

דמייני שאת כלואה בתוך ערפל.
הרגשות קהים והטעם תפל.
תדמייני שאת הולכת בתוך אי הידיעה – האם זה אי פעם יסתיים, או שזו רק ההתחלה?
ואז את עוצרת, מתוך ייאוש.
נושמת עמוק, מנסה לחוש.
אבל אין תחושה, יש רק ריקנות, אז את מנסה לחזור להשתלב במציאות.
דמייני שהריקנות היא היחידה שמארחת לך חברה, במיוחד בימים בהם את בוכה ובוכה.
וזה לא שאין חברים, את פשוט כלואה מדי, הראש אומר "הם לא מבינים".
אבל יש את הרגעים בהם את צוחקת וצוחקת, לרגע קל יוצאת מהערפל. אבל ערפל תמיד חוזר, ולכן את כבר מוכנה לסבב חדש, תפל.