"תגלה לי… את סודך…"

"ואם הייתי מגלה לך משהו, שאולי יתגלה כל מוצא חן בעיינך, את תתרחקי ממני ולא תדברי איתי יותר, או שתישארי לצידי?"
המוני הילדים סביבם המשיכו להשפריץ מים אחד על השני, מתעלמים מקיומים של שתי הרוחות הקטנות שישבו בקרבת מקום. למעשה, הם פשוט לא יכלו לראות אותם, אך אם הם היו מביטים במים היו יכולים לראות צלליות נעות.
"אל מה אתה מדבר? למה שאני יעזוב אותך?! חוץ מזה, אם אעזוב אותך, מי יישאר לי במקום הזה?" אמרה הילדה הקטנה אל הרוח שמולה, אוחזת בעדינות בידו. שניהם היו ילדים נאים פעם. הם היו חיים ביחידות באחוזה הגדולה שבגבעה, לא באותו מחזור חיים ולא ביחד, אך התברר לו שהיא מצאה את האחוזה מספר שנים אחריו. גם היא כמוהו הייתה חייה שם לבד. שכן הוריהם נעלמו יום אחד ולא חזרו.
עד עכשיו הם אינם יודעים איכן הם.
"כי הידיעה הזו תטלטל אותך ואת לא תצליחי לראות בי אח שלך יותר…" רוח הנער השפילה את ראשה. בעבר קראו לו ג'ונתן, עכשיו זה כבר לו משנה, הם בקושי מצליחים לזכור את השמות שלהם.
בקושי מצליחים לזכור את מהותם.
למעשה הוא חשב על כך רבות לפני שפתח את פיו, כך שזה כבר לא משנה מה תהיה תגובתה. זה פשוט מה שהוא מרגיש.
"תגלה לי…" התחננה. הוא תפס בידה, אך היא פשוט ברה דרכו. עוד חיסרון בשבילו. היא יכולה לגעת בדברים, הוא לא. הוא רוח ישנה, הכל עובר דרכו.
אפילו הזמן שכח אותו.
"בואי… בואי נלך למקום שקט." ביקש.
הם צעדו בשקט, לא אומרים מילה כל הדרך, עד שלבסוף הגיעו למקום שקט.
גבעה. הגבעה הישנה שהיא הייתה אוהבת לשבת עליה ולהביט בעננים.
"אז… מה רצית להגיד לי?" שאלה בלהט. היא אוהבת שהא מספר לה סודות. הוא היה הרוח הראשונה שהיא פגשה לאחר מותה, והוא אף הסכים לקחת אותה תחת חסותו, כמו אח שלה.
"אני… אני חושב שהייתי רוצה לשאול אותך אם את רוצה לחזור איתי לאחוזה, לחיות שם…" הוא קצת הסתבך במילים, והוא לא היה בטוח שהיא הבינה את כוונתו.
"אני מתכוון, אני…"
"אתה יודע שאתה חמוד מאוד כשאתה מגמגם?" היא צחקקה. ברגע הזה הוא חשב שאין סיכוי יותר, היא בטח עדיין רואה בו אח שלה וכך בטח תחשוב לעד.
"אני חושבת שאני אשמח לחזור איתך לאחוזה לחיות שם." ענתה לו בחיוך. הוא הרים אליה את ראשו, מופתע מכך שהיא הסכימה. הנער התקרב והעניק לה חיבוק רחב.
בפעם הראשונה מזה שנים הוא הצליח לגעת במשהו. במישהו. מישהי….
"את יודעת… שאני חושב שאני אוהב אותך…" הוא לחש לאוזנה. היא ליטפה את גבו והתנתקה מחיבוקו. "אני חושבת שסלחו לך," אמרה. "אתה יכול לגעת שוב."
"אז בזכותך, רק בזכותך." אמר לה.

הם הגיעו אל האחוזה הנטושה. אל המקום ששימש כבית לשני הילדים הקטנים פעם.
"ממש כמו שאני זוכר…" מלמל.
"אז עכשיו אנחנו… ביחד, בבית…" היא אמרה כשהגיעו השניים אל קצה המגדל. היה אפשר לראות משם את כל השטחים הרחבים שהיו בשטח האחוזה.
הנוף היה מרהיב ביופיו.
"היי, לא אמרת לי איך קוראים לך." היא פלטה לפתע. הוא הביט מעיניה, מנסה להיזכר. הוא ידע פעם את שמו. שמו היה שם מכובד, הוא היה בן מכובד…
"ג'ונתן, קוראים לי ג'ונתן." הוא זכר הכל עכשיו. "ולך?" היא הביטה בו חזרה, ועיניה היו נוצצות כל כך…
"שי, אני שי, נעים להכיר. " היא חייכה.

שי… מתנה.