תגידו לי כשיגמר

כשהייתי קטן הייתי שם ידיים על העיניים כשהחלק המפחיד בסרט היה מגיע. "תגידו לי כשיגמר" הייתי אומר לאבא ואמא. כשזה נגמר, אמא הייתה מלטפת אותי והייתי מוריד את הידיים מהעיניים.

כשכבר קצת גדלתי, לא שמתי ידיים על העיניים הסבתי מבט לכיוון אחר. "תגידו לי כשיגמר" הייתי אומר לחברים שלי. חלק היו צוחקים עליי, אבל זה לא עניין אותי. כשזה נגמר, הם נתנו לי "צ'אפחות" והייתי מחזיר את המבט.

כשנהפכתי לגבר כבר לא יכולתי לשים ידיים על העיניים, או להסב מבט. הייתי חייב להסתכל לפחד בעיניים.

היום, הסתובבתי ברחבי ירושלים. הייתי בדרכי להיפגש עם חברים בסינימה סיטי, לחגוג שחרור של חבר טוב שלי.
הגעתי לתחנה מרכזית וחייכתי לשומר שהחזיר לי חיוך מרגיע. אני אוהב חיוכים.
כמו רוב האנשים היום, הסתכלתי בפרנויה מצד לצד אך נרגעתי כשראיתי שהכל רגוע. חייכתי ונזפתי בעצמי על הפרנואידיות שבי.
"פחד יש רק בסרטים" הקול של אמא התנגן בראשי. כמובן שידעתי שזה לא נכון ואמא רק ניסתה להרגיע אותי מהבכי שלאחר הסרט הראשון. אך עדיין נאחזתי במשפט השקרי הזה.
המשכתי ללכת כשהכל התחיל. צרחה, עוד צרחה, ועוד צרחה, ומולי נער רעול במטפחת משובצת צועק מילים בערבית שלא הכרתי וביניהם "אללה וואכבר." הסתכלתי עליו, כמו שלמדתי להסתכל לפחד בעיניים-מסתובב כמו מכונת הרג ודוקר את כל שמסביביו.
איך חיילים או אזרחים עצרו דבר כזה? חשבתי לעצמי כשניסיתי לחשוב אם אני יכול להציל את מה שנותר.
כשהוא התחיל לרוץ אליי, עשיתי את הדבר היחיד שאני מכיר. שמתי את הידיים על העיניים וצעקתי בכל כוחי, "תגידו לי כשיגמר."
כשזה נגמר, אף אחד לא אמר לי שום דבר.