תבונה

עיניו עגולות ושחורות, מבריקות מחוכמה. לא, לא חוכמה. תבונה.
שכן יצור נפלא זה אינו מנוסה בחיים, טרם הוא למד את עולמו. תבונה נשקפת מעיניו, תבונתו הרעננה של מוח שעוד לא התקבע במקומו. בראשו נרקמת מציאות טרייה, סקרנית, חוקרת ולומדת. הוא נמרץ לגלות עוד ועוד על מה שמקיף אותו. הוא רוצה לדעת את שמם של כל חפץ וחי שמקיפים אותו, הוא רוצה לחוש בעצמו את מגעם של כל אשר הוא מסוגל לראות. גופו עוד לא יודע ללכת, והוא כבר מוכן לרוץ. ידיו עוד לא יודעות לנוע, והוא כבר מוכן ליצור בהן פלאים. כי גופו אומנם לא מוכן, אך מוחו כבר חסר סבלנות. הוא רוצה לראות עולם, לחוש את השמש על פניו ואת השלג בגופו. הוא לא יודע הרבה, אבל זה בסדר. כי הוא לא יכול לחכות ללמוד.