תא הוידויים
אני לא בטוחה איך הגענו אל הכנסייה הזו, אני מניחה שרצנו ולא מעט.
עדיין יכולתי להרגיש את הרוח בחצאיות שלי ואת העלים נופלים סביבי, למרות שלא מזמן נכנסנו אל הכנסייה האפלולית למראה הזאת ובה דבר לא זז מלבדנו.
הוא חייך אליי, ואני חייבת לומר שכמעט מיד נמסתי, היה בו משהו, משהו בעיניו או אולי בחיוכו , משהו שפשוט משך אותי אליו.
"בואי לכאן." הוא אומר וצוחק קלות ולפני שאני מבינה לאין הוא סוחב אותי, אני מבינה שנכנסו אל תוך תא הידויים.
"אמרי לי, מיס," קולו כל-כך שקט ומתוק."האם יש לך על מה להתוודות?" הוא מוסיף ולמרות שאנחנו יושבים בצדדים שונים של התא, הוא במקומו של הכומר ואנ יבמקומו של המתוודא יכולתי לראות את פניו באפלוליות, והיה בהן משהו מסקרן, משוה שהבטיח עוד, אונ ישמחתי כי לעולם לא יהיה לי מספיק ממנו.
"אני אתוודה," אמרתי והתקרבתי עוד מעט אל החלון הקטן שהפריד בינינו."אבל רק אם גם אתה תתוודה בפני." אני מוסיפה ואני יכולה לראות את החיוך שלו גודל.
"בסדר, אני אתוודה." הוא אומר ולפתע, שפתיו היו ממש מולי, מושלמות ורכות.
"אהבתי אותך מהרגע הראשון בו ראיתי אותך." הוא אומר ומנשק קלות את שפתיי, אם כי קשה לקרוא לזה נשיקה זה נמשך בקושי רגע.
"באמת?" אני שואלת, מופתעת. "ברגע הראשון חשבתי שאתה קוץ בתחת." אני מתוודאת ומנשקת אותו כאשר אני רואה את ההלם על פניו, נשיקתי לא הייתה כמו שלו, היא הייתה ארוכה יותר, היה בה משהו שבנשיקתו לא היה, בנשיקתי היה רעב.
"אבל ברגע השני," אני עוצרת בשביל לבנות מעט מתח. "בררגע השני הייתה האביר שלי."
תגובות (3)
לא הבנתי מה את מנסה להעביר כאן.. וגם אם זה סתם סיפור אהבה הוא לא מועבר בדרך מעניינת… כלומר, הם פשוט מתוודים על אהבתם וזה לא משהו מיוחד.. גם בכתיבה עצמה יש מה לשפר..
זה מיוחד. זה סיפור אהבה אדוני! הוא מועבר בדרך יצירתית, מורגשת, ונכונה. אין כאן טעם אפילו לשפר. זה פשוט יפה. יש כאן תיאורים נחמדים, שלא מביטים רק על עצמם אם אתם מבינים. תמשיכ/י ככה.
אני לא מצאתי כאן משהו יוצא מן הכלל, זה פשוט.. סביר. אין פה שום אלמנט שגורם לי להתעניין יתר על המידה כי אין פה משהו מעבר להתוודות. אני מקווה שלא נעלבת (כותבת הסיפור)