תאהב אותי

"תביא לי את זה." אני אומרת ולוקחת את הסיגרייה מפיו, אני יודעת שהוא שונא כשאני עושה את זה, במיוחד כאשר אני משאירה שאריות ל האודם שלי על הסיגרייה.
"אנחנו צריכים לדבר." אני אומרת ומביטה בו בזמן שהוא מדליק סיגרייה נוספת, אני רוצה לתקן את זה, אני רוצה להחזיר הכל למקומו, אני רוצה שהוא יאהב אותי שוב.
"תסתכל עליי." אני אומרת ומכוונת את פניו לעברי, לרגע אחד, העיינים הזהובות שלו נאחזו בשלי, אך אז הוא משתחרר מאחיזתי, ונעמד.
"למה לי?" המילים בקושי מצליחות לצאת מבין שיניו החשוקות, ואני תוהה איפה טעיתי, איפה בדיוק הרסתי את מה שהיה בינינו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת לפתע, אני מניחה שפשוט נמאס לי, שנכנעתי.
פעם, היינו קרובים, היינו מאוהבים, הוא לא היה יכול להוריד את הידיים ממני, אך לפתע, הוא לא רוצה ללדבר איתי יותר, לעזאזל, הוא לא מוכן אפילו להביט בעיני יותר, כאילו עשיתי משהו לא נכון, כאילו פגעתי בו ואפילו לא שמתי לב.
"אני רוצה שתעזבי." הוא אומר, ויש משהו כל-כך החלטתי בקולו, משהו שאומר לי שזה לא החלטה של הרגע, שהוא חשב והחליט שזה הדבר הנכון לעשות, הוא החליט שהוא לא רוצה אותי בחייו יותר.
אני התמוטטתי לפתע על הרצפה, זה היה הכל יותר מידי, אני לא יכולתי יותר, הוא כל מה שנשאר לי בעולם הזה, אם הוא יעזוב אותי, אני שקולה למתה, משום שאיש לא ידע, ולאיש לא יהיה אכפת, הוא כל מה שיש לי, ואני לא יודעת איך אמשיך משם.
"המסמכים מוכנים," הוא אומר בשקט, והושיט לי לפתע ערימה של דפים, אלוהים, הוא תכנן את זה כבר זמן מה."את רק צריכה לחתום." הוא הוסיף בשקט, ידעתי שזה מביך בשבילו, לעמוד שם כאשר אני בוכה על הקרקע, אבל לא עשיתי דבר בשביל להקל עליו, לעזאזל, הוא הורס את חיי, למה שאעשה משהו בשבילו.
"את לא חייבת לעשות את זה עכשיו," הוא אומר, קולו לא יותר מלחישה, אך אנ ילא מקשיבה לו יותר, אני רק בוהה בטבעת הנישואים שלי, חושבת איך רק לפני זמן קצר כל-כך היינו מאושרים."פשוט תבטיחי לי שתחתמי על זה." כולם הזהירו אותי לפני שהתחתנתי איתו, הם אמרו לי שהוא יביא לי רק צרות, אבל היינו כל-כך מאוהבים, או לפחות כך חשבתי שהיינו, האהבה שלי אליו עיוורה אותי, ואני נתתי לה לעשות זאת.
אני מרימה לפתע את מבטי אליו, רוצה לומר לו משהו, אך ברגע שאני מביטה בעיניו, אני מבינה שיש דמעו בעיניו.
"למה אתה בוכה?" אני שואלת, ומנגבת את עיניי."אני זאת שהחיים שלה נהרסים, לא אתה." אני מוסיפה וחושבת שלמרו תשהחיים שלי הסתיימו, אני עדיין צעירה ואני יכולה למצוא מישהו טוב יותר ממנו, אני אולי לא אוהב אותו באותה מידה, אולי אפילו אשנא אותו, אך אני לא יכולה להישאר לבד, מעולם לא הייתי לבד ואין לי שום כוונה להישאר לבד בגלל האידיוט הזה.
"אני הרסתי הכל," הוא אומר בקול קטן והדמעות זולגות מעיניו, אך נראה שהוא לא שם לב לכך, נשראה שהוא פשוט מתעלם מהן, בדיוק כפי שהוא התעלם ממני בחודשים האחרונים."אני זה שגרם לכך זה לקרוס." הוא אומר ומתיישב בחזרה על הספה, אני לא יכולה לראות את הסיגריה שלו, אולי היא נפלה על הרצפה? זה מה שחסר לי, שהוא יעלה את כל המקום הזה באש.
"אתה וגירושים שלך." אני אומרת בשקט ומביטה בסיגרייה שבידי, שכחתי ממנה לכמה רגעים, ואם לומר את האמת, זה מזל שעוד לא נכוותי ממנה.
"ועוד כל-כך הרבה דברים שאת לא יודעת עליהם." הוא ממלמל בשקט ולמרות שאני יודעת שאני לא הייתי אמורה לשמוע את זה, הדמיון שלי התחיל לעבוד באותו רגע, ואני לא ידעתי איך לכבות אותו ואת כל המחשבות שמתרוצצות בראשי.
"יודע מה?" אני שואלת אותו, אך לא מחכה לתשובתו, המחשבות מתרוצצות בראשי ואם הוא עשה אפילו רק אחד מהדברים שעברו בראשי אני לא רוצה להיות נשואה לאידיוט הזה יותר."תביא לי עט, אני אסיים עם זה עכשיו."
"באמת?" הוא שאל, מופתע מכך שהסכמתי לעשות זאת עכשיו, באמצע של סערת הרגשות הזו.
"כן," אני מסננת דרך שיניי, לפתע, אני כל-כך כועסת עליו שאני אפילו לא יכולה לחשוב שהייתי עצובה בגללו לפני השנייה."ככל שאני אסיים איתך מהר יותר, כך שאני אוכל לשכוח אותך מהר יותר."